חסר רכיב

פרלמוטר חנה

פרלמוטר חנה
-
3/5/1921-2/10/2013
שם משפחה קודםקוזלובסקי
מקום לידהפולין
מקום פטירהקיבוץ יקום
בן/בת זוגיוסף
בן זוגיוסף פרלמוטר


פרלמוטר חנה ז"ל
בת - בלה ולייב (אריה) קוזלובסקי
נולדה - בפולין
עלתה לארץ - 1949
נפטרה ביקום
בן הזוג – יוסף
הילדים – אריה ז"ל, משה, ורחל גורביץ'
חנה פרלמוטר - 3.5.1921 - 2.10.2013
אמא נולדה בשנת 1921 בפולין. בהיותה בת 18 פרצה מלחמת העולם השנייה.
איימי השואה לא פסחו על אמא: בהתחלה נלקחה לגטו בעיירת הולדתה ומשם נלקחה למחנות עבודה והועסקה בעבודות פרך, בתנאים מחפירים. אמא גם היתה עדה לרציחות והתעללויות רבות של הגרמנים ביהודים.
לקראת סוף המלחמה היא נלקחה לצעדת המוות אותה שרדה בכוחותיה האחרונים.
בתקופת השואה היא אבדה את שני הוריה.
לאחר המלחמה פגשה באבא (יוסף) נישאה לו והם עלו ארצה. בארץ נשלחו לאזור תעשייה "נעמן", שם חיו ועבדו.
באותה תקופה נולד בנם, אחינו אריה. בהיותו בן חצי שנה הם הגיעו ליקום.
רוב שנותיה אמא עבדה כתופרת במתפרת הקיבוץ.
בשנת 1971 נהרג אריה במהלך שירותו הצבאי. מותו היה מכה קשה למשפחה אך אמא ואבא ידעו להמשיך את חייהם למרות הכאב הקשה מנשוא. בשנת 1989 נפטר אבא לאחר מחלה ממושכת.
אמא הקדישה רבות לטיפוח המשפחה והייתה עבורנו חמה ומסורה.
אמא מאד אהבה לצאת אל הטבע, לראות ולנשום את הפריחה, את הנופים, את האוויר הצלול של יום אביבי. זו הייתה אהבה גדולה. לא הייתה מאושרת ממנה כשהיינו לוקחים אותה לטיולים אל מרבדי הכלניות, אל פריחות האירוסים, אל הפריחות האביביות בכל מקום שרק יהיה.
היא הייתה יכולה לשבת שעות ולהביט בפריחה הנהדרת סביב, ביופי המתפרץ, למלא את הלב, לחלום, להתרגש, בתוך פיסת חיים כל כך שלווה, נטולת דאגות, נטולת זיכרונות כואבים, פיסת חיים שכל כולה הנאה צרופה ולהתגעגע לפעם הבאה.
כל כך אהבה את הגינה שלה, את הפרחים שבה, את צמחי הבית שבמרפסת. לטפל בהם, לטפח אותם. היא השקיעה בזה המון, לטובת הלב והנשמה.
ספגנו ממנה דברים שהיו כל כך אופיניים ובולטים: הרצון להעניק לאחרים, הנכונות לוותר למען אחרים, המסירות, העקשנות, האכפתיות הרבה. הרצון לעשות הכל לבד, בלי כל עזרה. וגם הצורך שכל דבר יהיה במקום, אחרת אי אפשר למצוא...
אמא נשאה בליבה תמיד זיכרונות וכאבים צורבים מנשוא, מימי השואה ומותו של אריה. ואולם היא לא הרשתה לעצמה לבכות ולהראות כלפי חוץ את כל מה שבתוכה. לאורך השנים, ששאלנו "מה נישמע?" היא נהגה להשיב: "טוב מאד". מין דרך להתמודד ולהחביא כלפי חוץ את כל מה שמכאיב וקשה. אבא נהג לקרא לה: "חנה רובינא"- אותה שחקנית- על שום הנוהג הקבוע הזה, להציג שהכל בסדר...
היו בה שפע של ציניות והומור כדי לסייע ולהתגבר על כל הקשיים.
קרני האור, טיפות האושר הגדולות שזכתה בהם הם הנכדים- הילדים שלנו וגם הילדים שלהם. כל מפגש איתם הציף אותה בגל של אושר שהיה ממיס את כובד השנים. היא מצאה תמיד דרכים אליהם ואל ליבם. ידעה לחוש אותם, להכיר אותם, לאהוב אותם, למצוא בכל אחד את הקסם והעושר שבו, להעריך, להתעניין. מספיק היה עבורה לראות חיוך מסוים על הפנים והיא אמרה: "אה, יש לך חבר?"
אמא מאד חששה מאובדן העצמאות, מאבדן היכולת לעשות לבד כל דבר, להסתדר לבד. חששה מהצורך להזדקק לעזרת אחרים. היא לא רצתה להגיע למקום הזה, למצב הזה.
המשא הכבד מנשוא ואבדן העצמאות הביא אותה להרגשה שתמה הדרך. ובלשונה הצינית, כהרגלה, אמרה לנו: "אלוהים לא רוצה אותי שם למעלה, כי יש לי פה גדול מידי...".
למרות שידענו שיבוא יום, למרות שבזמן האחרון, יום אחרי יום הבנו שמסתיימת הדרך, כנראה שאי אפשר אף פעם להתכונן לזה. הפרידה קשה וזה עצוב כל כך.
אמא בכלל לא רצתה שנאמר פה דברים, אבל איך יכולנו לא לומר?
דברי הספד / משה פרלמוטר ורחלי גורביץ'
חסר רכיב