חסר רכיב

פלורסהיים מרים

פלורסהיים מרים
-
8/1/1932-18/3/2012
שם משפחה קודםהלפרין
מקום לידהאוסטריה
מקום פטירהקיבוץ יקום
בן/בת זוגחנן


מרים פלורסהיים
קטנת קומה, צנומה, שיער ראשה חלק ומקלוני, תמיד בתנועה נמרצת, תזזיתית כנערה, וקולה נישא למרחקו.
כך מצטיירת בעיני דמותה של מרים.
מרים, בתם של יפה ושלומק'ה הלפרין, שנמנו בין מיסדיי קיבוץ מעברות נולדה לפני 80 שנים בוינה, בעת שהות המשפחה בשליחות שם. כשהייתה בת שנתיים שבה המשפחה לקיבוצם ומאז התנהלו חייה בשיגרה הקיבוצית של אותם הימים ביחד עם בני הקיבוץ הבכורים.
כשהייתה בת 9 שנים, נשלחה יחד עם בני כיתתה ללמוד במוסד החינוכי במשמר העמק שם זכו הילדים ללימודים משולבים בחיי חברה ותנועת נוער עשירים. עם זאת, ביקרו בביתם אחת לששה שבועות.... בלבד.... אולי החסר המשפחתי שצברה אז, השפיע במידה רבה על התנהלות חייה בהקשר למשפחתה וילדיה.
לאחר השרות בצבא, בצנחנים, נישאה לסעדיה אלקיים, סופפו ז"ל. בתם חגית נולדה כשהמשפחה גרה בתל-אביב.
בשנת 1954 הגיעה ליקום מהעיר, מתל-אביב עם בתה התינוקת חגית, לעבוד בהוראה עם קבוצת בני הקיבוץ הבכורים, בתור מורה שכירה. לאחר שסופפו נהרג בפעת פעילות צבאית, נשארה מרים ביקום.
לימים, נישאה לחנן פלורסהיים וביחד גידלו משפחה לתפארת – חגית, גדעון, גילי ורותי שהולידו 11 נכדים ו 3 נינות.
הוריה של מרים, בקרו את המשפחה בקביעות פעם בשבוע או שבועיים. אני זוכרת אותם מהלכים בכבדות נושאים סלי מזונות וכיבוד. חנן היה אומר באותם הימים שאין שוויון מחלט בקיבוץ – וההבדל הראשון הוא בין מי שיש לו סבים ומי שאין לו. למותר לציין שלרבים רבים לא היו סבים באותה תקופה.
אבל, היו גם מי שידעו ל"שבור שוויון" גם בדרכים נוספות ומרים שלאורך שנים רבות הרגישה עצמה קצת "חוצנית" הרשתה לעצמה לרכוש אביזרי "מותרות" כמו מצלמה, נעלים אדומות לחגית כשלכולם היו נעליים חומות בלבד, לנסוע לחו"ל גם "בלי תור", לקחת את רותי לישון בבית ("בחדר") כשכולם שנו בבית הילדים, ועוד.
עיקר שנותיה עברו על מרים המערכת החינוך כמורה ומחנכת בכיתות היסוד, מחנכת בחברת נוער, מורה באולפן ובקליטת גרעין עולים מדרום אמריקה, נהול מחלקת החינוך והתרבות במועצה האזורית. בין לבין גם כיהנה כמזכירת הקיבוץ, סייעה ליולדות בשובן הביתה לאחר הלידה, כפי שהיה נהוג אצלנו ועוד. ולאחר פרישתה ממחלקת החינוך התנדבה כמורה מסייעת לילדי עולים בבי"ס רמב"ם בנתניה.
הזיכרון הראשון שיש לי ממרים היה כאשר ראיתי אותה לאוטובוס מול תחנת הרכבת בנתניה עם קסוצת ילדים קולניים והיא ביחד עם המטפלת בקולן הגבוה מנסות ללא הצלחה להשליט סדר בין הילדים ולהרגיעם. חשבתי לעצמי, איך זה יתכן לצעוק ככה על ילדים ואז, נוכחתי שהם ואני יורדים מהאוטובוס באותה תחנה, תחנת יקום.... כמובן שמיד התעניינתי אצל אבישי מי הן המורות הצועקות הללו. לימים, סיפרתי לה על הרושם הראשון שהיא עשתה עלי ואז השיבה לי: "כן נכון, לפעמים אני צועקת על הילדים אבל גם נותנת להם הרבה מאד".
ואכן, חניכיה ידעו להעריך את תרומתה להם ואצטט מדבריה של מאיה רותם, אותם נשאה לכבוד מרים בפינת הברכה האישית במסיבת ראש השנה תשס"ה. הברכה היתה קשורה בתרומתה של מרים לתלמידיה האתיופיים בבי"ס רמב"ם בנתניה: "הייתי חניכה שלך מרים בכיתות היסוד לפני כך וכך שנים – היינו הבנים הבכרוים של הקיבוץ. בשבילנו היית מורה מסוג אחר: צעירה מאד, נמרצת, ערנית, פעילה, החיבור בינינו היה מיידי ומאד חזק וללא מחיצותגיל. עברנו יחד איתך שנתיים מאד מיוחדות ומשמעותיות בחיינו. הרגשנו שאת מעניקה לנו ואנו מעניקים לך, לא פחות מכך, כמו במשפחה. אני זוכרת שבכל יום ששי הבאנו לך פרחים לכבוד שבת. את הפרחים לקטנו במו ידינו מהגינות, חגגנו לך ימי הולדת שכל הילדים השתתפו בהכנתם..."כך אמרה.
פעמים רבות ספרה לי מרים על מערכת היחסים המיוחדת שנוצרה בינה לבין ילדי הכיתה ואמרה שקבלה מהם תמיכה רבה ביותר בתקופות קשות שעברו עליה. לאורך השנים נשמרו בינה לבינם יחסים מיוחדים.
במרוצת השנים נרקמה ידידות בין מרים לביני ונפגשנו בפגישת אקראיות ואף יזומות כמו לשם שיחה על עניין חשוב שקורה, לצאת לקפה ועוד.
כבדה עלי מאד התחושה של חיבור בין האישה הדינמית ושוקקת החיים לבין מצבה הגופני בזמן מחלתה. התהליך שהזדחל לו באיטיות ונתן סימנים בודדים פה ושם של איבוד התמצאות בזמן ובמקום, מילה או שתיים שלא לעניין סימנים קלים כאילו, התגבר עם הזמן. ואז, כאשר הרגישה צורך בתמיכה ובעזרה של בני המשפחה רצתה לקבל מהם אותו יחס של נאמנותה ללא גבול כפי שהיא נהגה כלפיהם, וכך אמרה לי: " מה שהכי חשוב לי זה שהם יעזרו לי כפי שאני עמדתי לצידם כל השנים".
ליוויתי אותה במחלתה בתקופה האחרונה. למרות מצב המודעות הבלתי ברורה והדיבור שצריך היה לחשוב טוב ולשער את מלוא ההקשר בו נאמר, ידעה מרים ליהנות ולהודות לי ולומר "את יודעת מירי, ההתעמלות זה באמת הדבר הכי טוב שיש לי". לי זה נתן כח להמשיך.
לכם בני המשפחה
חנן, חגית, גדעון, גילי ורותי –
לכלות, לחתנים, לנכדים והנינים, לעמוס האח ומשפחתו
עמדתם לצידה, תמכתם ועזרתם ככל יכלתכם – אך למרבה הצער המחלה היתה חזקה יותר.
ביתם הצנוע של הסבים מרים וחנן העניק לכם ערכי חיים עמוקים וחשובים.
נתנחם בכך שערכי חיים אלו יישמרו אתכם להמשך הדרך כמשפחה ולכל אחד מכם.
ברצוני להקדיש לך מרים, מדבריו של הרב קוק:
צריך שכל אדם ידע ויבין
שבתוך תוכו דולק נר
ואין נרו שלו כנר חברו
ואין איש שאין לו נר.
וצריך שכל איש ידע ויבין
שעליו לעמול ולגלות
את אור הנר ברבים
להדליקו לאבוקה גדולה
ולהאיר את העולם כולו.
היי שלום מרים
ונוחי בשלום על משכבך
דברי הספד / מירי רצון
חסר רכיב