חסר רכיב

עמירן אפרים

עמירן אפרים
-
17/4/1945-21/5/2012
מקום לידהישראל
מקום פטירהקיבוץ יקום


אפרים עמירן

באתי להיפרד ממך ביגון עמוק בשם חברך וידידך העומדים המומים בצד ארונך ומסרבים להאמין.
בראש מתנגן הפסוק המופלא שקבע ירמיהו "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" מי העלה בדעתו שאהיה זה אני שאצטרך לדבר בך והזיכרונות יכוני בלי רחם.
אפרים נולד לפני 67 שנים בתל אביב להוריו: המלחין עמנואל עמירן-פוגצ'וב ולאמו רחל לבית קרליבך.
אפרים, נצר לשני שבטים יהודיים מפוארים: שבט פוגצ'וב ושבא קרליבך. הבית בו גדל אפרים ושני אחיו ליאור וחגי, היה ספוג תרבות עברית-יהדות-ציונית. אביו המלחין, היה כהוריו, איש חינוך וממעצבי המוסיקה העברית-חילונית. אימו, בת למשפחת קרליבך, נשאה עימה מורשת ויצירה של תרבות יהודית דתית –ציונית.
עושר מופלא שכזה, אחדות כזו של זהות וניגוד, נגעו היטב ברבדים העמוקים ביותר באישיותו של אפשרים. גם אם הדבר לא הזדקר בחיי היום –יום. אפרים היה אמן בנשמתו, אמן שחסר את החוצפה הדרושה למי שרוצה לפרוץ החוצה. אלפי הצילומים שאפרים השאיר אחריו, הסרטים שאפרים נטל חלק ביצירתם, צלילי הפסנתר שנשנעו מעת לעת מבין קירות ביתו של אפרים. חידודי המלים שאפרים נהג להשמיע בפנינו בציניות או ברצינות, כל אלו מעידים כאלף עדים על האמן שבו. אמן צנוע שכינס את יצירתו לעצמו ובליבו.
ברקע התנגן הרקוויאם של מוצרט, שאפרים ביקש , ספק בשובבות ספק ברצינות, שבבא היום יושמעו קטעים אלו בעת שהוא מסתלק מעולמנו.
אפרים הגיע לקיבוץ בכיתה י"א לארח שמאס בהווי בית הספר העירוני בו למד. אפרים לא הגיע לקיבוץ עם רקע של "השומר הצעיר" ואף היה מסוייג מההווי והתכנים התנועתיים. השתלבותו במסכת הקיבוצית ארכה זמן רב וידעה עליות ומורדות. אולם משעה שהחליט להשתלב בקיבוץ, השתלבותו היתה טוטאלית וחסרת פשרות. המתבונן על הליכות חייו של אפרים לא יכול שלא להודות כי הוא גילם בחייו את האידיאל של איש הקיבוץ כפי שמעצבי דמותו של הקיבוץ ראו בעיני רוחם. איש עבודה, המתמיד בעבודת היומיום, כמו מי שקם כל בוקר לעבודת הבורא. מבלי לחפש תחליפים, מבלי לבקש תמורה, מבלי לקרוץ לפיתויים שהעידן החדש מעמיד לפתחנו.
החל מראשית שנות השבעים של המאה הקודמת ועד ליציאתו של אפרים לגמלאות אפרים התמיד בעבודתו במפעל, כפועל, טכנאי ומרכז, ולא בחל בשום עבודה. צנועה כמו נשגבה. ידע ליצור מערכת יחסים אנושית עם עמיתיו לעבודה ולהטות אוזן קשבת ולהציע עזרה, לפועלים קשי היום שעבדו אתו או תחת אחריותו במפעל.
ועל כך נאמר "ברוך עמלם של עושי המצוות הקטנות".
לפני כשנתיים יצא אפרים לגמלאות והוא נהנה ממצבו החדש. כדרכו, ארגן את חייו למסגרת החדשה. התנדב לעבוד בארכיון בגבעת חביבה ולקח על עצמו עבודות הקרובות למומחיותו. המשיך להפעיל את גופו בהליכות ממושכות ובעת שישב בבית, שוטט לו במחשב ותכנן טיולים בעולם. ספק טיולים וירטואליים, ספק טיולים ממשיים. ליד המחשב בחדרו מצאתי ספר המוקדש למסע בפריז. האם זה המסע שאפרים כבר לא יוכל לממש? אפרים היה איש משפחה. איננו יכולים שלא להתפעל מהמזיגה המופלאה שצמחה לאורך שנים בינו לבין תמר. השנים הטיבו אתם וחישלו את השותפות ביניהם. האם זה רק מקרה כי תמר עמדה לידו, היא ורק היא, בעת שהוא נסתלק מעולמנו? אפרים שבתנ"ך לא היה בנו בכורו של יוסף, אלא היה הבכור הנבחר ועל כן זכה בברכה כי בנים ונכדים רבים יהיו לו, זרעו יהיה עצום ורב. אפרים שלנו, גם הוא זכה באותה ברכה:
שלושה ילדים לתפארת הביא אפרים לעולם: ניר, אורית ויונתן. אלו ברכו את אפרים בנכדים נוגה, שלו, רומי ויפתח ובודאי יבואו נוספים. והמה מבטיחים לנו כי אפרים ימשיך ויחיה בתוכנו והמה ממשים את ההבטחה שניתנה לאפרים הבכור הנבחר.
אלו המבינים דבר או שניים ברפואה יוכלו אולי להסביר מדעית מדוע קרס ליבו של אפרים. אנו שחיינו ליד אפרים יודעים כי ליבו קרס מהעומס שהוא נשא על עצמו. אפרים היה ישר כמו סרגל, פרפקציוניסט בכל רמ"ח אבריו. דרש מעצמו כה הרבה, עוד יותר מכפי שהוא ציפה מאחרים. כל-כך הרבה רגישות, כל כך הרבה דאגה,
לד אחד קטן לא יכול לשאת לאורך ימים. ועל כן הלב קרס, אפסו כוחותיו. המשורר עלי אלון כתב שיר הספד כמו נכתב לדמותו של אפרים "אנשים צנועים באמת גם מותם חרישי",
נוח בשלום על משכבך, אפרים, שכב לך בשקט כאן בין העצים הגבוהים ותחשוב טובה על יקירך שלך ועלינו כולנו.
דברי הספד / אשי שקדי

פָּפִּי,
השעה עכשיו, כשאני כותבת, היא עשרים וארבע שעות אחרי שהלכת.
בְּרגע הבשורה הרגשתי שהדם עוזב לי את הגוף, שהדמות שלך נשמטת ממני ושברי מלים אחרונות, ארשת-פנים אחרונה, טון הדיבור האחרון חומק ומתרחק.
אבל אז נָשַמְתִי.
וזכרתי.
ודבר ממך לא הולך ממני.
לקחתָ על עצמך את תפקיד האבא המחנך, המָעיר, הדורש. משהו בחושים שלך, אולי בדרך בה אתה עצמך גודלת, הִנחה אותך שככה אבא אמור להיות.
נדמֶה שחשבת שגילויים של רוך וחיבה ומגע משמעם חולשה מביכה שיש להמנע ממנה.
אבל מתחת לשריון, בין הסדקים, בעקשנות מכמירת-לב, נדחקו ויצאו רכּוּת, דאגה ונדיבות שאין כדוגמתם.
אנחנו לא מורגלים לדָבֵּר אהבה, אין לה מילים בינינו.
אבל אהבה חייבת לְהֵאָמֶר.
אני אוהבת אוהבת אוהבת אותך
ומצידי תסמיק עד מחר.
תמיד תהיה איתי.
חסר רכיב