חסר רכיב

מאלי טובה

מאלי טובה
-
24/12/1925-13/12/2004
מקום לידהפולין
מקום פטירהקיבוץ יקום
בן/בת זוגמאיר


טובה מאלי

כמה ימים לפני ששקעה אימא בתרדמה הסופית, ביקרו אותה כמה ידידות נעורים שביקשו לחזק את רוחה.
הן הזכירו לה כיצד התגברו בעת המלחמה ולאחריה על סכנות-חיים ומצבים קשים ומייאשים.
ואימא ענתה להן ורשמה במחברת בית החולים את הדברים האלה: "אנחנו לא צעירות. אין על מה ללחום. בזמן השואה חשבתי שעוד לא חייתי. הייתי בת 18. אבל עכשיו?....מספיק. הגיע הזמן."
 ובמקום אחר הוסיפה: "אני לא גיבורה." עד יומה האחרון נותרה אימא כפי שהייתה כל חייה: נחושה בהכרתה ובדעתה כי היא, ורק היא, תיקבע, עד כמה שתוכל, את גורלה.
בשבועות האחרונים של חייה ניסינו לעודד אותה בכל דרך אפשרית להמשיך ולהיאבק, להבהיר לה, כי למרות התקלה והנזק שנגרם בניתוח, היא חזקה ויכולה להתגבר על הקשיים, ושהנה היא מתקדמת ומבריאה – אך היא בשלה: היא, ורק היא, יודעת את האמת על מצבה, והיא משלימה עם גורלה.
למרות שהבינה היטב מה אירע לה – אף פעם אחת לא בכתה, אף פעם אחת לא התלוננה, אף פעם אחת לא האשימה. המסר האחד והיחיד שעליו חזרה שוב ושוב בדברים שכתבה לנו, בתנועות ידיים, ובמבטים שאמרו הכל – היה פשוט וברור והחלטי: שמבחנתה תמו חייה, וחייה היו טובים ושלמים, וכך ראוי לסיימם.
בצורה זו נפרדה אימא מאתנו ומחייה.
ואולי אין זה מקרה כי באותם שבועות אחרונים חזרה אל ימי נעוריה ב"שואה", אל אותה התנסות שבה וממנה – אך בעיקר כנגדה – עיצבה את חייה.
כי אימא, למרות כל מה שעברה בשנים הנוראות ההן למן הכיבוש הנאצי של עיירת-הולדתה חמיילניק,
דרך הגירוש ועבודת הכפייה במחנות, ולבסוף ברגן-בלזן ודכאו – כמעט ולא דיברה על השואה, ולא מפני שביקשה להגן על עצמה, או עלינו, ילדיה, מפני הזיכרונות, אלא מפני שידעה, בדרכה שלה, להתמודד עם העבר ולהתגבר עליו כך שכמעט לא ניכר בחייה.
אני זוכר כיצד, לפני כמה שנים, כאשר החל הדיון סביב המושג "הדור השני לשואה" והתופעות הנלוות לו,
פנתה אלי אימא ושאלה האם גם אני שייך לאותו דור. אמרתי לה כי אמנם, מבחינה עובדתית, כרונולוגית וסוציולוגית ואולי גם פסיכולוגית, אני אמור להשתייך לדור הזה, אבל כיוון שאיני חש או מכיר בעצמי,
או באחי, את התכונות שבהן אפיינו את עצמם בני-הדור הזה, וגם מכיוון שאיני רוצה להצטרף אליהם,
הרי שאינני שייך ל"דור השני לשואה". ואימא ענתה שאם כך אני מרגיש אולי זו אשמתה, כיוון שלא סיפרה לנו די ולא שיתפה אותנו בגורלה. השבתי לה שאנו יודעים מה עבר עליה, גם ממה שמענו מפיה, וגם ממה שלמדנו מהעדות הארוכה והמפורטת שהקליטה עבור פרוייקט ההנצחה של סטיבן שפילברג. אבל היה דבר-מה שלא אמרתי לה אז, ואני רוצה לומר אותו עכשיו, והוא – שאף אם לא הרבינו לדבר עם אימא על חייה בשואה, היינו מודעים למה שחוותה מתוך מה שראינו בה-עצמה, בדמותה ובדברים הפשוטים שעשתה, ושבהם, יותר מאשר בתיאורים או בתיאוריות על השואה בהעלו אנשים אחרים, העניקה לנו לקחים לחיים.
אני רוצה לעמוד על שניים-שלושה דברים או, אם תרצו, לקחי-חיים שכאלה. הראשון והעיקרי הוא שהחיים טובים וראוי להילחם עליהם ולחיותם עד תום. זה נשמע בנאלי, אני יודע, אבל כולנו יודעים גם שרבים מבין אלה ששרדו את המחנות והמלחמה לא השתחררו ממה שעברו שם, וחיו את המוות גם בחייהם, ולהוותם, בין שרצו או לא, העבירו חוויה זו גם לילדיהם. התנסותה של אימא היתה שונה מלכתחילה. כאשר פרצה המלחמה, והיא אז נערה בת חמש-עשרה, ניעורה בה, לדבריה, תחושה אחת,וממנה נבעה החלטה אחת, שנסכה בה כוח במשך כל ימי המלחמה, ונדמה לי שגם מעבר להם: היא סברה שעדיין לא התחילה אפילו לחיות את חייה, ושאין זה הוגן ולא יתכן שיבוא איזה היטלר ויגזול אותם ממנה, ושהיא תלחם עליהם ויהי מה. וכך עשתה. מה עשתה, כצד לחמה ושרדה – על כך לא הרבתה לספר. אבל אימא חזרה וסיפרה לנו על אותו יום, המאושר בחייה, שבו שוחררה משבייה על ידי החיילים האמריקאים בקרבת דכאו, וכיצד התעוררה בלילה בחדר-המלון שבו שיכנו אותה כדי לוודא שאכן חיה היא, ואינה חולמת, ואז אמרה לעצמה: ניצחתי את היטלר, אני בחיים. ומאז אהבה את החיים וידעה לנצלם. היא השכילה לעצב לעצמה את עולמה ולמלאו בדברים ובמעשים שהסבו לה הנאה ואושר: בין אם היו אלה חיי המשפחה על השמחות הקטנות שלהם, או העבודה במתפרה, או הטיול היומי לאורך הכביש או למטע האבוקדו, או אחר-צהרים על הדשא עם השכנים, או פתרון התשבץ השבועי, דברים כאלה ואחרים היו, לדידה, הדברים הפשוטים אך האמיתיים שהופכים את החיים לטובים. ודי היה לה בהם. היא לא התעניינה באירועים הגדולים, כביכול, ונהגה לפטור ויכוחים פוליטיים ודיונים בסוגיות מרומו-של-עולם בהערה שבעניינים אלה היא סומכת על מאיר.
אבל איני רוצה שיובן מכאן כאילו התמצו חייה של אימא בעניינים הפשוטים והפעוטים, ובאלה בלבד. הלקח השני שלמדנו ממנה, וממה שלמדה היא על עצמה במלחמה, היה לכאורה מנוגד אך בעצם משלים לתפיסת "החיים הטובים" שלה, והוא – שכדי לשרוד במלחמה, או בחיים בכלל, צריך שיהיה לאדם איזה חלום או אידיאל כלשהו שלשמו כדאי בכלל לחיות. כאשר דיברה אימא על חייה לפני המלחמה ובעיצומה אמרה תמיד כי מה שנתן לה כוח לשרוד, מעבר לאותה החלטה של ילדה-נערה לחיות ויהי מה, היו האידיאה או האידיאל של עלייה והתיישבות חלוצית בארץ-ישראל. אכן, אותה אידיאולוגיה "ציונית" שכה מרבים ללגלג עליה ולבוז לה היום, אך עבור אימא לא היתה כלל אידיאולוגיה פוליטית, אלא אמונה תמה ושלמה של נערה שידעה כי רק כאן ורק כך היא רוצה לחיות. אמונה זו היתה, לדבריה, קרן-אור באפלה הנוראה של ימי המלחמה, והיא שליוותה אותה גם בהמשך דרכה לארץ עד שהגיעה לקיבוץ יקום. והיא שהפכה גם את החיים בקיבוץ, למרות כל הקשיים הכרוכים בהם ולמרות שלא-אחת היתה ביקורתית כלפיהם, לחיים שלדידה היו ראויים ומאושרים. ויתכן שהידיעה כי היא עתידה להיטמן כאן, באדמה הזו שאותה אהבה ואותה עבדה במשך חמישים וחמש שנים, לצד חברים לדרך, הפכה גם את השבועות האחרונים של חייה לנסבלים, ומכל מקום ודאי שידעה שהיא הולכת וקרבה לא רק אל הזמן אלא גם אל המקום שבהם תמצא מנוחה נכונה.
ובעניין זה של "חברים" אני רוצה לומר משהו על לקח-חיים נוסף שאימא הורישה לנו, ושגם אותו למדה, להוותה, בעת המלחמה. אימא שרדה את המלחמה ואת השנים שבהן שהתה במחנות-העקורים ובנתיבי ה-ההעפלה עם כמה חברות, ובמידה רבה – שרדה בעזרתן. אחדות מהן נמצאות כאן, והן בודאי יאמרו כי היא שסייעה להן אז, ובמשך כל השנים שעברו מאז ושבהן שמרו על קשרי-חברות עמוקים. עבורנו היו קשרי-החברות הללו עדות לעוצמתה ולחשיבותה של החברות בכלל. מה גם שאת העובדה האלמנטרית הזו – שאין חיים בלי חברים – טרחה אימא להזכיר לנו מאז היותנו קטנים ועד ימיה האחרונים בבית-החולים. כאשר שמעה באחד מביקורינו אצלה כי אנו בדרך לבית חברים פקדה עלינו לעזוב מיד את בית-החולים שמא נאחר לארוחה. במשך כל השנים פתחה את הבית ביקום לחברים שלה ושל אבא, לחברים שלנו, ולחברים של ילדינו. היא ידעה, למשל, שכאשר אחי אלי מודיע לה שהוא קופץ לביקור עם כמה חברים, צריך להתכונן לארח את כל הפלוגה מהסיירת, או את כל הכיתה של הנכדה. איך אמרה לי ידידה אחת במשך כל השבועות האחרונים, כאשר ביקשה לעודד את רוחי? "עוד נאכל עוגת-גבינה אצל טובה ביקום...". עוגת גבינה של אימא לא נאכל עוד, אבל אני רוצה לקוות שהמסורת היפה של אירוח בבית ביקום, וקשרי-החברות שהיו כה יקרים לאימא יישמרו, ושתמשיכו לראות את הבית ביקום כביתכם.
ואם הזכרתי את הבית ביקום, אני רוצה לומר עוד מילה אחת על "הבית" הזה, ומשמעותו לאימא ולנו. במילה "בית" אני מתכוון קודם כל ומעל לכל לחיים המשותפים, המופלאים, של אימא עם אבא. גם קשר זה החל "שם", בקן "השומר הצעיר" בחמיילניק, ואף הוא התחשל בהתנסויות הקשות שעברו שניהם במלחמה, בהתמודדות עם אבדן המשפחות, בהעפלה לארץ, ובבנייה-מחדש של חיים חדשים, חיי-משפחה. איני יכול להביע במלים את מה שאנו חבים לאימא ולאבא, את כל מה שלמדנו מהם על אהבה, כבוד הדדי, שותפות אמת, הומור, סובלנות, ומה לא. די אם אצטט משפט אחד שכתבה לי אימא במחברת בית-החולים: "היינו משפחה מאושרת", כך כתבה, בלשון עבר, כביכול נמצאה כבר מעבר לחיים ואחריהם, ויכלה להתבונן בהם מתוך ריחוק, בשלווה, בהשלמה עם הגורל, ובמידת-האמת שאנו, החיים, עדיין איננו מסוגלים לה. אבל אנו יכולים, וחייבים, לקבל את המשפט הפשוט הזה כעדות אמת שבה מיצתה אימא את כל שהיה לה לומר על חייה עם אבא ועימנו. הלוואי ונוכל גם אנו, בבוא יומנו, להביט לאחור ולסכם כך את חיינו. אימא יקרה, בשמי, ובשם כל בני ביתך, אני מבטיח לך כי גם אחרי מותך נהייה משפחה מאושרת כפי שהיינו בחייך.
דברי הספד / יוסי מאלי
חסר רכיב