חסר רכיב

יפה נינה

יפה נינה
-
27/8/1924-4/12/2007
מקום לידהפולין
מקום פטירהקיבוץ יקום
בן/בת זוגאריה
בן זוגאריה יפה


נינה יפה
אשה נאה, קטנת קומה, שערה שחור, לבושה בקפידה כשבגדיה צמודים לגופה בצבעים תואמים
משלבת בתכשיטים בדיוק בצבע המתאים, צעדיה קצרים, מהירים, טופפים, העקבים נוקשים על המדרכת, בקומה זקופה מהלכת.
קפדנית, דעתנית, לוקחת אחריות, ממלאת תפקידים ציבוריים, שומרת על זכותה להגן על עמדותיה בתוך הדמוקרטיה הקיבוצית.
חדורת אמונה באדם ובערכו כאדם, נאה דורשת ונאה מקיימת.
כזו היתה נינה.
אישה מיוחדת במינה. שרויה בסתירה פנימית מתמדת בין צניעות חייה בקיבוץ לבין רצונה בחיי תרבות של העיר כפי שחוותה בימי נעוריה בווארשה. ובתוך הסתירה הפנימית הזו שומרת על גחלת ערכי הקיבוץ המסורתי כעל בבת עינה.
נינה נולדה בוארשה, פולין בשנת 1922 להוריה יוסף ואלנה בט ולה אחות אחת לינה ואחות שנפטרה משנית. הוריה ניהלו בית עם ערכים סוציאל דמוקרטיים. אביה נפטר כאיש צעיר לפני מלחמת העולם ואמה נשארה עם שתי הבנות.
אהבתה למוזיקה לקחה אותה ללימודי נגינה בפסנתר מגיל 10. ולאחר מכן התקבלה ללמודים באקדמיה למוזיקה דבר שהיה כמעט בלתי אפשרי ליהודים באותם ימים. המלחמה קטעה אל לימודיה.
בעודה נערה כבת 17 פרצה מלחמת העולם.
כדי להציל את חייה, התגוררה במשך שנתיים כעובדת בית בבית משפחה פולנית, בזהות בדויה של נערה ארמנית.
המשפחה היתה של אנשים נוצרים אמידים אקדמאיים שביתם שכן מול הבולשת הגרמנית. ממש מול גוב האריות.
סטודנט, ידיד המשפחה של בעלי הבית פגש בה כשהיא ניצבת מבולבלת מול רשימת מטלות הבישול ועבודות הבית. שאל אותה:
"מה? זה מה שאת עומדת לעשות עכשיו ?"
"מה אתה חושב", ענתה לו בלשונה החדה, "אילו היה לי משהו טוב יותר לעשות הייתי כאן ? "
אותו סטודנט נחלץ לעזרתה בהנחיות הבישול ועבודות הבית וגם האיץ בה להמשיך ללמוד לתעודת בגרות מתוך נימוק שלאחר המלחמה החברה תהיה זקוקה לאנשים משכילים וזה יעזור לה ויעמוד לזכותה.
כדי לשמור על יכולת הנגינה שלה ציירה לעצמה על פיסת קרטון דוגמת מקלדת ובשעותיה הפנויות היתה מסתתרת בפינת הבית ומניעה אצבעותיה על פני המקלדת המצוירת, כשהמנגינה עצמה מתנגנת בתוך ראשה ואצבעותיה נעות על "הקלידים".
בבית המשפחה אצלם עבדה היה פסנתר.
לעתים היתה מתגנבת ופורטת עליו דקות ספורות, בעת שבעלי הבית יצאו.
באחת הפעמים שבו בעלי הבית הביתה מוקדם מהצפוי ושמעו אותה מנגנת. למרות הבהלה שאחזה בה, הם נעמדו האזינו בשקט לנגינתה, כיבדו אותה ואפשרו לה להמשיך לנגן.
בשלב מסוים של המלחמה גורשו פולנים מבתיהם ונינה איתם בתוך שיירה ארוכה לכיוון פרושקו – פרבר ליד וארשה – (לימים מקום משכנו של מפעל הבת של פלסטיב בפולין).
נינה הבינה שהיא חייבת למצוא הזדמנות לברוח מהשיירה.
מתוך כוח אמונתה באדם, פנתה לאחד החיילים הסתכלה היישר אל עיניו ואמרה לו: "אתה חייב לאפשר לי לברוח"!
בסדר, הוא אמר אני אעשה רעש ואת תברחי. טוב ענתה אבל יש לי כאן דודה (כובסת במשפחה שעזרה לה מאד) ואני אברח יחד איתה. השומר עשה את הדרוש והשתיים ברחו על נפשן והצילו את חייהן.
אמה נלקחה מהגטו באחד המשלוחים. לפני לכתה שלחה את נינה לחפש את אחותה שברחה אל מחוץ לגטו. נינה לא מצאה אותה ולאחר המלחמה גם לא מצאה אף אחד מבני משפחתה.
לאחר שניצלה מהשיירה, הגיעה לקרקוב ושם התחילה ללמוד משפטים ועבדה אצל הצנזור הראשי. כאשר היא נדרשה לשנות את שם משפחתה כדי שתוכל להמשיך ללמוד, סירבה לכך והפסיקה את לימודיה.
הודות לפעילות שליחי השומר הצעיר שהגיעו אליה ושלחו אליה מסרים רבים על התנועה ועל ארץ ישראל החליטה לנסוע לוילנה אל בית ההנהגה הראשית. עזבה את הכל בקרקוב ויצאה לדרכה לוילנה.
כשהיא לבושה בקפידה כדרכה, בבגדים מהודרים נכנסה למשרד ההנהגה הראשית מבלי שאף אחד ידע עליה, מכיר אותה ויודע מראש על בואה. הופעתה יוצאת הדופן עוררה את חשדם של האנשים ורק לאחר שעמדה על דעתה והסבירה שבאה בעקבות מסרים שקיבלה משליחי השומר הצעיר בקרקוב, קיבלו אותה.
בין התפקידים שהוטלו עליה היה להיות מקשרת עם הפולנים ועם הרשויות השונות. בתוקף תפקידה היתה לה חליפת בגדים אחת מהודרת, אבל הנעלים היו בלויות. נינה, דרשה שיאפשרו לה לקנות נעלים תואמות, מכובדות.
אריה יפה, שהיה באותו תקופה גזבר ההנהגה הראשית לא נענה לדרישתה. יום אחד בעת ריב עם אריה היא העמידה אותו בפני עובדה - השליכה את הנעלים מחוץ לחלון וכעת לא היתה לו ברירה...
וכאן, כמובן, אריה ונינה נפגשו והתחיל הקשר ביניהם.
בתקופה זו נינה עבדה כסגנית של עורך על המשמר בפולנית – מרק גפן.
ונינה, כרגיל, קצת יוצאת דופן, מביאה חשיבה אחרת, דעות שונות ולעתים בלתי מקובלות ועם זאת נדלקה על רעיון הקיבוץ והשיתופיות.
בשנת 1948 עלתה לארץ לבדה, כשאריה נשאר בפולין.
הקשיים בהם נאלצה להתמודד בקיבוץ היו רבים.
דיברו אליה עברית והיא לא הבינה כלום. לא היה לה חדר להתגורר בו ובכל פעם ישנה במקום אחר. כשהגיעה לקיבוץ הביאה איתה מלתחה מכובדת של בגדים, הבגדים נלקחו ממנה.
יום אחד היא נשברה ונסעה לתל אביב להתגורר אצל ידידה. הידידה הכירה את אמא של אהרון רפאלוביץ' וזו צעקה על אהרון ודרשה ממנו שיעמידו לרשותה של נינה חדר להתגורר בו.
נינה חזרה ליקום וקיבלה חדר.
למחרת נשלחה לעבוד בפרדס ואמרו לה שעליה לנעול נעלים גבוהות. מהודרת בנעלי סקי גבוהות וחצאית פליסה התייצבה נינה לעבוד אצל פושקין (יצחק פרייס) בפרדס. זה התבונן בה מלמעלה למטה ואמר בזלזול: "מה זה באת לגימנסיה?"
העלבון היה צורב מאד. שלום ינקלביץ' ניחם אותה ואמר שזה לא אישי רק לה...
למחרת הלכה לעבוד במטבח. כאן הקפידה להגיע לעבודה לבושה בבגדים נקיים ומסודרים ואף היתה מחליפה בגדים באמצע היום, לקראת הגשת האוכל לחברים. "אני רוצה להגיש אוכל כשאני נקייה, לא מזיעה ולבושה בצורה אסתטית" אמרה.
אריה הגיע לארץ בשנת 1950, שנתיים אחרי נינה, לאחר שהקשר ביניהם נקטע ולנינה לא היה ברור מה עלה בגורלו. הוא הגיע במפתיע. הגלויה המבשרת את בואו הגיעה אחריו.
אריה נשאב מייד לפעילותו הפוליטית ונינה נשארה בקיבוץ וגידלה כמעט לבדה את שתי בנותיהם שנולדו, אילנה ורותי.
נינה למדה באוניברסיטה, הנהלת חשבונות וסטטיסטיקה ועבדה שנים רבות בהנהלת חשבונות של הקיבוץ. במקביל, מילאה תפקידים רבים כמו: מזכירת קיבוץ, רכזת ועדת מינויים, רכזת קליטה וחברה בוועדות.
פעמיים במהלך חייהם, יצאו נינה ואריה לתקופות של חיים מחוץ לקיבוץ.
הפעם הראשונה היתה ברחובות ב 1961 , כשאריה היה מזכיר מפ"ם שם ונינה עמדה על דעתה להצטרף אליו, למרות שזה לא היה מקובל.
הפעם השנייה היתה כשאריה התמנה לרכז המפלגה באירופה ומקום עבודתו היה בפריס.
שתי תקופות אלו היו משמעותיות מאד בחייה של נינה.
ברחובות ניהלה משק בית עמוס בנוסף לעבודתה כמזכירה בעל המשמר. הבנות אילנה ורותי זוכרות היטב את המרק עם קרעפלאך ועוד מאכלים שלא עלו על שולחן האוכל הקיבוצי באותם ימים. הן גם זוכרות היטב את ההזדמנות שהיתה להן לגור עם ההורים בבית, להתקוטט ולשחק יחד שלא כמו תנאי החיים שהיו לנו אז בקיבוץ בתקופת הלינה המשותפת.
החיים בפריס, הסעירו אותה מאד. היא נהנתה מכל רגע של מפגש עם אנשים אינטלקטואלים חדשים, מחיי התרבות ומהליגיטימיות של ההנאה מחיי העיר, שחסרו לה מאד בקיבוץ.
ביחד עם אריה ונינה וסביבם, נוצרה חבורה חברתית של שליחי התנועה אשר שומרים על קשרים הדוקים עד היום, ומקפידים להיפגש בכל שנה.
עם שובה, למדה בקורס מזכירות רפואיות ולאחריו במשך 20 שנה עבדה כמזכירה רפואית במרפאה. כולנו נזקקנו לשרותיה הנאמנים, הסדורים עד הפרט האחרון.
במרפאה, היתה מארגנת אירועי ימי הולדת, קבלת חגים, ומסיבות פרידה עם שולחן עמוס כל טוב ומעשי מאפה מיוחדים שלה, להתפאר.
הבית של נינה ואריה גם כשעוד היה חדר קטן בצריף, היה מיוחד במינו. הוא היה כאבן שואבת לאנשים צעירים צמאי שיחה, דעת ואינטימיות.
כהורים לשתי בנות, ללא משפחה מורחבת – כי כולם נספו בשואה, הרחיבו את משפחתם במו ידיהם עם "ילדים מאומצים" רבים רבים שהפכו לחברים וידידי אמת כבנים ובנות נאמנים. ביניהם נרקמו יחסי משפחה אמיתיים.
יחסי קרבה מיוחדים נרקמו בין נינה לבין אורה'לה. הן אימצו זו את זו - אורה את נינה כאם ונינה את אורה כבת. נינה ואריה הפכו להיות כהורים לאורה ודוד, כסבים לילדיהם ואלו כנכדים אוהבים ומסורים.
אורה מלמד תספר על כך בהמשך מנקודת החוויה האישית שלה.
בגיל 80, עם קבלת תוכנית ההפרטה של הקיבוץ, נדרשה נינה לסיים את עבודתה כמזכירת המרפאה.
היא חוותה זאת כמשבר עמוק מאד.
בשיחה עם הבנות תהו יחד מה היא יכולה לעשות כעת בזמן העומד לרשותה.
ברגע ספונטני, מעומק הלב אמרה: "אני רוצה פסנתר" !
תוך שבוע ימים מרגע קבלת ההחלטה היא הגשימה את המטרה: פסנתר ניצב בביתה, חוברות תווים לפסנתר ואינה, מורה לנגינה, עמדה לרשותה. מאז, צלילי פסנתר בקעו מחלון ביתה והנגינה הפכה שוב להיות מרכז חייה.
לפני שנה, בחורף שעבר, חלתה בשפעת שהסתבכה, מצבה הבריאותי הדרדר והיא אושפזה במצב קשה מאד בבית החולים. בימים האלו היא חשה שמותה קרב וביקשה מהבנות להזמין לביקור ידידים ואנשים החשובים לה.
הייתי שם.
היא פתחה בדבריה שהיו סדורים מראש ואמרה שלדעתה כל בן קיבוץ שרוצה להתקבל חייבים למצוא עבורו את התנאים לכך.
אחר כך פנתה אל עצמה.
שוחחנו בגלוי על פרידה מהחיים ורצונה לסיים כבר את חייה בעודה עצמאית.
היא ערכה חשבון נפש על כל חייה ואמרהי:
" אני רוצה שיאפשרו לי לסיים את חיי ולעצום את העיניים.
הגוף שלי חלש ואני מרגישה ניגוד בין צלילות הראש לחולשת הגוף.
תדעי שחשוב מאד לבנות חיים משמעותיים, לחיות את הרגע, למצוא דרך להנאה בחיים, ולבנות משפחה.
באתי לבד, רציתי להרחיב את המשפחה ולשמש בית ותמיכה לאחרים".
ההתאוששות היתה קשה ולמעשה לא הגיעה להחלמה מלאה. ירדה במעט בתפקוד, נעזרה במטפלת בית נאמנה, אמה.
אבל, המשיכה בטיוליה בשבילי הקיבוץ עם וויתור: צמצמה את מסלול ההליכה היומית שלה ונמנעה מהליכה לאורך כביש הכניסה עד הכביש הראשי... והלכה רק בתחומי המגורים.
נראה כי שנה זו היתה תקופה של פרידה אמיתית מהחיים.
עם זאת המשיכה להיות חברה בועדת הקלפי ולכהן בוועדה לשיוך דירות ולהלחם על עמדותיה בעניין זכויות החברים.
לפעמים היתה מתווכחת עם עצמה ואומרת: "נכון אני יודעת אני כבר בת 84 והחיים מאחורי, למה עלי להתרגש וללחום אולי אנוח סוף סוף" ובהמשך אחד הוסיפה "אבל אני לא יכולה כי זה לא צודק"...וחייכה.
לוחמת תמידית.
אני משערת שכשם שאנו נוהגים לומר לפעמים "טוב אז אולי נשאל את אריה יפה מה החלט בעניין ההוא ומה עמדתו בנושא זה או אחר" כך נשאל בעתיד גם "איפה נינה, שומרת זכויות החבר".
כעת מפויסת שבעת עמל ומלחמות
נחה על משכבה.
לאילנה וישראל, לרותי ואמנון,
לאורה ודוד
לכל הנכדים
ולכל המאומצים
אינני נפרדת מנינה, אני אומרת לה שלום ויודעת שלא נתראה.
נינה צרובה בתוכי, היא חלק מחיי וחלק מחיינו כולנו כאן ביקום.
היי שלום אשה אמיצה.
מירי רצון,
דברי הספד
יקום 4.12.2007
חסר רכיב