חסר רכיב

הורביץ שושנה

הורביץ שושנה
-
2/6/1919-20/4/1987
שם משפחה קודםפרלשטיין
מקום לידהפולין
מקום פטירהקיבוץ יקום
בן/בת זוגאברהם


שושנה הורביץ
נולדה 2.3.1919 בדומרוביצה פלך ווהלין, פולין
נפטרה 20.4.1987 בקיבוץ יקום ישראל
עלתה ארצה בשנת 1936
בתם של חיה ומשה פרלשטיין
אשתו של אברהם הורביץ
אימם של אורי ואהרוני
קורות חיים:
שושנה לבית פרלשטיין – בפי החברים קראו לה שושנקה – לימים לבית הורביץ, הייתה ועודנה מקובלת מאוד על כולנו, בשר מבשרנו, ועצם מעצמותינו חלק מרקמת חיינו המורכבים, והרב גוונים כל כך. אם נבטא זאת בפשטות – אהבנוה בכנות יתירה, ואהבתה החזירה במטבע שלה.
צעידתה בנתיב החיים החלה עת נולדה בשנת 1919, בעיירה דומרוביצה, עיירה יהודית בפלך ווהלין בפולין. בעודה תינוקת כבת שנה וחצי התייתמה מאימא, ומי אם לא סבתא אימצה לחיקה, בתנאים קשים, ודאגה לביטחונה, ולכל מחסורה. שוב אותה הסבתא הנחלצת לעזרה, כמו בחיים. את השכלתה היסודית רכשה בבית ספר עברי "תרבות" מכאן שהשפה העברית הייתה שגורה בפיה ללא רבב. כנערה הצטרפה לתנועת השומר הצעיר ב- 1930, ב- 1936 על סף מאורעות הדמים בארץ ישראל עלתה ארצה. עלייתה התאפשרה על פי דרישת אחיה באמצעות הסרטיפיקט הידוע מימי השלטון המנדטורי. שושנקה הגיע לרמתיים, התגוררה בשכונת פועלים, המשיכה בחברותה בתנועה, ולאחר שנים מספר בחרה להצטרף לקיבוץ ארצישראלי ד' בחדרה, שהיווה עבורה את ביתה הקבוע להמשך דרכה בחיים. והמסלול מוכר וידוע – עבודה במטבח, במסירות מופלאה, בתנאים לא תנאים, בינות ובתוכם של סירי ענק מפויחים על גבי כיריים לוהטות. ובהמשך, פועלת שכירה בגן ירק של קיבוץ מעברות ולשיאה הגיעה כפועלת שכירה, כאורזת מקצועית, מעמד מכובד באותם הימים רחוקים, בבתי האריזה ב"אתה" ב"זיתה" ובאחרים.
לימים שותפה נאמנה לבניית הקן המשפחתי, ובהיות אורי, בכור בניה בן ששה חדשים, חלתה בקדחת, מחלה של אותם הימים. מסלול זה, שכמעט נשכך, טבול היה במיץ של אותה תקופה וספוג בערכי המוסר היפים, עם עבודה קשה ומתישה. וכשילדינו הראשונים הועתקו גם הן לכאן, ליקום של עכשיו, עברה גם שושנקה, השתכנה באוהל צר-מידות ואחר בצריף עץ כל-שהוא. אחר כך המשיכה בצעדה מפוארת שאתמול הגיע לקיצה. גם בהתיישבות, במטבח, עם סידורים לא סידורים בתנאים לא תנאים. וברבות השנים עברה לעבוד בסנדלרייה בשנת 1954, שהפך למוסד בפני עצמו, סיפור עבודה זה נמשך שלושים ושלוש שנה ללא הפסק וללא העדריות עד לסוף המר בלתי נמנע.
שושנקה הייתה, וככה נזכרה, שייכת לאותם סוג בני אדם – והמה לא רבים - שהיחס לאנשים, לזולת, לבני אדם, לחברים, למטפלות ולשובלי הילדים שהשתרכו תמיד בפתח הסנדלרייה, ואשר נזקקו לשירותים הטובים, היו תמיד ובכל עת בנועם, בסובלנות אין קץ. ולפעמים בהומור מוסתר וביישני כל-שהוא, שעזר לה להתגבר על הלחצים, שוב תוך יחס חם, לבבי ורצוף דאגה. עובדה שאף לא פעם אחת יצאנו ממוסד זה יחפים ללא נעל או סנדל.באורחות עבודה לא נמצא אוצר המילים, התיבה "לא", "איני יכולה", או "אין לי". תמיד "כן". "ואולי אלה יתאימו", "מדוד אלו בבקשה", "אחפש מחר", "אולי בהמשביר אמצא בשבילך משהו.
זו הייתה שושנקה ככה גם נזכרה.
שרי – יקום כ"ב ניסן תשמ"ז

חסר רכיב