חסר רכיב

גל חיים

גל חיים
-
20/3/1924-8/1/2013
מקום לידהפולין
מקום פטירהקיבוץ יקום
בן/בת זוגאולגה
בן זוגאולגה גל


חיים גל
גבה קומה, צנום, זריז, מהלך ומשוטט בשבילי הקיבוץ ובדרכו אי לאן אל הכביש הראשי לנסיעה למקום כלשהוא.
עצמאי, דורש את עצמאותו , לא מוכן שיתערבו לו בחייו אף בשנותיו האחרונות ועל אף מגבלות הראיה והתנועה בהם לקה. גם אמש, נשאר לבדו בלילה וקרה לו מה שקרה.
קשה לי לחשוב על רגעיו האחרונים ומה היו מחשבותיו. נתנחם בכך שאולי סבלו לא היה רב.
חיים נולד בקרקוב, פולין לפני 88 שנים להוריו מרים ושלמה גליקסמן ואחותו לושה (צביה). חיים והמשפחה הצליחו לברוח מגטו קרקוב יומיים בלבד טרם סגירתו הסופית של הגטו. נתיב הבריחה של המשפחה היה דרך צ'כיה. מבריחי הגבול היו משתפי פעולה והמשפחה נמסרה לשוטרי הגבול. השוטר דרש מהם לחזור למעלה ההרים אך אמר כבדרך אגב ששם בצד ימין בין העצים יש בית בודד שגרים בו יהודים וזה בעצם לא חשוב, אתם צריכים לעלות למעלה להר. האינטואיציה של אם המשפחה, מרים הובילה אותם לבית המשפחה היהודית וכך ניצלו. בהמשך דרכם, בהפלגה בספינת נהרות בשם פנצ'ו לאורך הדנובה הנשפכת לים השחור ומשם לאורך חופי טורקיה לכיוון ארץ ישראל במטרה לחבור לספינה סטרומה. אלא שהשייט בדנובה ובים השחור התארך והם אחרו להפלגת הספינה סטרומה. הטורקים לא איפשרו לעלות לחופי טורקיה וספינת הנהרות המשיכה בדרכה בים התיכון. בסמוך לחופי רודוס נקלעה הספינה לסערה עזה ורב החובל הצליח להגיע בסמוך לחוף ולרסק את הספינה על סלע באופן שאיפשר לנוסעים להינצל ולעלות לחוף בשלום. האי רודוס היה באותה עת תחת הכיבוש הגרמני, המעפילים נלקחו לשבי באיטליה למשך שנתיים.
בתום המלחמה השתחררה המשפחה והגיעה לארץ ישראל, לנווה שאנן, חיפה. חיים שהיה נער בן 17 באותה עת, למד נהיגה כולל נהיגה במשאית, התגייס מיד לבריגדה והשתתף גם בקרבות באזור חיפה.
חיים השאיר מאחוריו בפולין את אהובתו אולגה. הם הכירו האחד את השני בהיותה בת 10 בלבד והוא בן 12, בעת שהיו שניהם בתנועת נוער ציונית.
המשפחות גרו בשכנות וההורים הכירו אלה את אלה.
בעת שחיים ומשפחתו ברחו מקרקוב, אולגה נשארה עם משפחתה שם. במהלך השנים הם המשיכו בקשר והתכתבו. הקשר ביניהם נקטע כאשר אולגה נשלחה למחנה מטהאוזן ואחר כך למחנות של עבודות כפייה באוסטריה.
בגמר המלחמה לאחר השחרור מהמחנה שלחה אולגה גלוית דואר אל חיים, על פי הכתובת האחרונה שהיתה בידה – באיטליה.
האיטלקים העבירו את הגלויה אל הסוכנות היהודית בירושלים ושם איתרו את הוריו של חיים, שהתגוררו בחיפה והם שהודיעו לו את הבשורה. חיים היה באותה תקופה חייל בבריגדה היהודית.
חיים נסע לפולין בעקבותיה של אולגה, ומצא אותה.
כחייל בריטי במדים הביא אותה לבלגיה כשהיא לבושה במדי חיילת בריטית ושם התחתנו. לאחר חתונתם, בעודה בת  22  והוא בן 24 הגיעה אולגה לארץ, התגוררה עם הוריו עד שובו של חיים מהבריגדה.
פגישה מקרית בין חיים וזאב ברנהיים ז"ל, אותו הכיר מתקופת הבריגדה, גרמה לחיים ואולגה להחליט לעזוב את העיר ולנסות את חייהם בקיבוץ.
חיים ואולגה אהבו כיבדו את החיים בקיבוץ ובנו ביחד את ביתם כאן, ביקום.
הם הולידו 3 בנים: יאיר, עודד ודורון שבבגרותם נישאו והולידו נכדים רבים – עשרה ואף נין שפתח את שורת הנינים.
השנים בהם שירתו הבנים ביחידות לוחמות היו קשות במשפחה. בתקופות אלו הדאגה התפצלה בין הבנים לבין חיים ששירת עדיין ביחידת תובלה כנהג בציוד כבד. יום אחד בזמן מלחמת ששת הימים חיים בא הביתה לחופשה ואמר לאולגה: "אוֹלוּש, מצאתי בן". כוונתו הייתה ליאיר אותו פגש באזור הלחימה, בעת שלחם בחטיבה 7 של חיל השריון שנפגעה קשה ביותר בקרבות ולא היה ידוע מה קורה עם יאיר.
הנהגות, היה מקצועו ועיסוקו העיקרי של חיים כחמישים שנים אחז בהגה. שנים רבות כנהג משאית של הקיבוץ, חברת תובלה וכנהג ציוד כבד בצבא, אחר כך כנהג ברכב הבריאות, ובמד"א. אפיזודה קצרה היתה לו בחקלאות, בפרדס- אותו עזב לאחר טעימה קצרה בתואנה שעם עצים אי אפשר לדבר...
עבודת הנהגות נדרשה לשעות היעדרות מרובות מהבית ועול גידול הילדים היה בעיקר בידיה של אולגה. עם זאת, האב, הנהג הגיבור היה אהוב ונערץ על ידי הבנים ללא חשבון על שעות החסר הרבות שהיו לו. כסב החזיר חיים שעות טיפול אהבה ובית, לנכדיו.
לאחר מותה של אולגה, הבית השתנה מחד, אך המשיך להיות בית המשפחה לבנים, לכלות ולנכדים כאחד.
כפנסיונר, התחיל לממש את אהבתו לטיולים ונהג לצאת לבדו בתחבורה ציבורית למסעות בארץ ובעולם הרחב. כאילו רוח של הרפתקנות ושובבות הניעה אותו   – אולי כנער שנעוריו נגזלו בעת המלחמה. פעמים רבות, גרם בכך למשפחה דאגה רבה והוא לא ויתר חרף ההפצרות והאזהרות מפני סיכוני הדרך, כאותו נער מתבגר שאין דרך לעצרו.
כל שנות חיי ביקום אני גרה בשכנות לאולגה ולחיים. הם, בני משפחתם וביתם מהווים חלק מנוף חיי. אהבתי לבוא אל ביתם, לשיחה על כוס קפה על הא ועל דא ולהתעדכנות בקורות המשפחה. גם בשנים האחרונות נפגשנו פעמים רבות בשבילי השכונה בעת יציאתו מהבית לטיוליו הרבים. תמיד ידע להפנות מבט, לברך לשלום ולהתעניין בשלומי. תמיד שאלתי את עצמי מה הוא באמת רואה ואיך הוא מזהה כל כך בדייקנות את השביל והאנשים.
חיים שידע לזהות מצבי קצה בהם אמר לעצמו – עד כאן מעבר לכך אינני מסוגל, לא זיהה הפעם את מגבלתו ויכולתו להגיב למצב של אפשרות למפגע טכני כפי שקרה לו אמש.
לעולם לא נדע מה באמת הרגיש על מי ועל מה חשב בעת הזאת.
בדמיוני אני משערת שחשב על כולכם ועל אולגה יקירת חייו.


משפחה יקרה
יאיר ובריגיטה, עודד ואנקה, דורון וציבי, הנכדים, הנין, לושה האחות.
חיים היה איש יקר, עם אמירה גלויה ומיוחדת לכל אחד מכם ומהחברים הסובבים אותו.
מנת האהבה והחום, שהעניק לכם כעת וביחד עם אולגה נטמנה עמוק בלב ותישאר אתכם לתמיד.

היה שלום חיים, נתת חיים למשפחה גדולה ואוהבת.

יקום
 8.1.2013
מירי רצון

שנים אחדות לפני מותה, ביקשה ממני אולגה שלכבודה אקרא את השיר של יהודה עמיחי
"אדם בחייו". הבטחתי לה וקיימתי.
מאז, שירו זה של יהודה עמיחי הוא חלק מטקס הלוויה.
הפעם חיים, הוא מוקדש לך.




חסר רכיב