חסר רכיב

גל אולגה

גל אולגה
-
28/6/1925-3/5/2008
שם משפחה קודםגוטווירץ
מקום לידהפולין
מקום פטירהקיבוץ יקום
בן/בת זוגחיים
בן זוגחיים גל


אולגה גל ז"ל
בת אסתר ונפתלי גוטווירץ
נולדה - בקרקוב, פולין
עלתה לארץ – 1947
נפטרה - ביקום
בן הזוג - חיים
הבנים – יאיר, עודד, דורון
אולגה גל 28.06.1925 – 03.05.2008
אולגה נולדה בקרקוב, פולין בשנת 1925.
היתה הבת הצעירה להוריה אסתר ונפתלי גוטווירץ ולה אח ואחות בוגרים ממנה. יחסי קרבה חמים ומיוחדים שררו כל השנים בינה לבין אחיה הבוגר, שלום, שהלך לעולמו לפני שנים ספורות.
מכל משפחתה שרדו את המלחמה היא אחותה ואחיה.
את חיים, בן זוגה לחיים, הכירה בעיר הולדתה בהיותה בת 10 בלבד והוא בן 12, בעת שהיו שניהם בתנועת נוער ציונית.
המשפחות גרו בשכנות וההורים הכירו אלו את אלו.
בתחילת המלחמה, בהיותו נער ברחו חיים ומשפחתו מפולין והגיעו לארץ ואילו אולגה נשארה עם משפחתה בקרקוב. במהלך השנים הם המשיכו בקשר והתכתבו. הקשר ביניהם נקטע כאשר אולגה נשלחה למחנה מטהאוזן ואחר כך למחנות של עבודות כפייה באוסטריה. על תקופת היותה במחנה סיפרה כי שמי שנתן לה את זיק החיים ואת הכוח לשרוד היה מאיר בלושטיין ז"ל– בזכותו, כך אמרה, הצליחה להישאר בחיים.
בגמר המלחמה לאחר השחרור מהמחנה שלחה אולגה גלוית דואר אל חיים, על פי הכתובת האחרונה שהיתה בידה - לאיטליה. חיים היה באותה תקופה חייל בבריגדה היהודית. האיטלקים העבירו את הגלויה אל הסוכנות היהודית בירושלים ושם איתרו את הוריו של חיים, שהתגוררו בחיפה והם שהודיעו לו את הבשורה.
חיים, נסע לפולין בעקבותיה של אולגה, מצא אותה וכחייל בריטי במדים הביא אותה לבלגיה כשהיא לבושה במדי חיילת בריטית ושם התחתנו.
בת 22 היתה אולגה כשהגיעה לארץ (1947) וגרה עם הוריו של חיים מספר חדשים בחיפה, עד שחיים הצטרף אליה.
אין ספק שאירועי המלחמה וההישרדות ממנה ואובדן המשפחה השפיעו עמוקות על חייה.
פגישה מקרית בין חיים וזאב ברנהיים ז"ל, אותו הכיר מתקופת הבריגדה, גרמה לחיים ואולגה להחליט לעזוב את העיר ולנסות לחיות את חייהם בקיבוץ.
אולגה אהבה וכיבדה את חייה בקיבוץ. וכך בנתה ביחד עם חיים את ביתה - ביתם כאן, ביקום. הם הולידו 3 בנים: יאיר, עודד ודורון שבבגרותם נישאו והולידו נכדים רבים.
השנים בהם שרתו הבנים ביחידות לוחמות היו קשות עליה. היא ליוותה אותם בדאגה עמוקה. בתקופות אלו דאגתה התפצלה בין הבנים לבין חיים ששרת עדיין ביחידת תובלה כנהג בציוד כבד. יום אחד במלחמת ששת הימים חזר חיים הביתה ואמר לה: "אולוש, מצאתי בן" כוונתו היתה ליאיר אותו פגש באזור לחימה, בעת שלחם בחטיבה 7 של חיל השריון שנפגעה קשות בקרבות ולא היה ידוע מה קורה עם יאיר.
יום אחד באותה תקופה, אחת החברות התלוננה בפני אולגה על כך שלא ישנה כל הלילה כי בעלה שמר על הגשר של הרכבת (באזור הביצה) תפקיד אותו מילאו חברי יקום כהג"א. אולגה הנהנה בראשה ואמרה בינה לבין עצמה בכאב – ואילו ידעת כמה לילות ללא שינה עוברים עלי... אחר כך סיפרה זאת לנו השכנות, שגם בני הזוג שלנו היו בלחימה, ושטחה בפנינו את כאבה ודאגתה.
בזמן מלחמה זו, ששת הימים, עבדה אולגה כמטפלת בגנון – שם נאלצה לרדת עם הפעוטים למקלט. וכשילד שאביו יצא למלחמה שאל בפחד "ואיפה אבא שלי נמצא עכשיו"? ידעה לתת לו את הביטחון ולהשיב לו במילה חמה ומעודדת.
עודד ודורון פסעו בעקבות יאיר והתגייסו גם הם ליחידות לוחמות. וכשנגמרה הדאגה לבנים – הלכו בעקבותיהם הנכדים. תמיד היה למי לדאוג בבית.
אולגה,
אישה יפה, מטופחת, לבושה בקפידה.
טיפחה את ביתה ואת משפחתה – אשר היתה לה למרכז חייה. תמיד, בצד היותה מסורה ואחראית בכל העבודות בהם עסקה (חינוך, מטבח, קומונה ועוד) – בראש מעייניה היו הבנים, חיים, אחיה וגיסתה וילדיהם, אחותה שחיה בפולין, ההורים של חיים אותם אימצה כהוריה, הכלות, והנכדים. אהבה לספר עוד ועוד על כל הקורות אותם. למרות שהרבתה לספר על תקופת חייה בפולין לפני המלחמה ועל ההורים שלא שרדו, מיעטה לדבר על עצמה בתקופת המחנות.
ביתה מטופח, משפחתי מאד, פתוח לכל וליבה שווה לכל.
כאשר הבנים הביאו חברות הביתה, ידעה לקבל את כולן במאור פנים, לב פתוח וכיבוד... "עוגיות אולגה" המפורסמות חמות הישר מהתנור, הוגשו להן תמיד על שולחנה.
ומי יודע, אולי מי מהבנות נישאו לאחד מבניה גם בגלל העוגיות, האהבה והחום אותם ידעה היא להעניק להן.
כל הכלות הפכו להיות כבנות לה.
הן יודעות לספר איך נהגה לחלק לכולם הכל ובדיוק שווה בשווה: שוקולדים, בגד, מתנות קטנות, מעות הכל בדיוק שווה בשווה מה שנתנה לאחד קיבלו גם כל האחרים.
על המדפים בבית ניצבות תמונות משובבות נפש של כל הבנים, כל הכלות, כל הנכדים וכל הנכדות. בצד התמונות, נמצאים מדפים רבים ועליהם אוסף ענק של מלחיות מכל קצות העולם.
ואולגה כל כך גאה להציג את אלו בצד אלו כל המשפחה, ואת אוסף המלחיות שהפכו להיות חלק ממנה.
כל שנות חיי ביקום אני גרה בשכנות לאולגה וחיים, הם, בני משפחתם וביתם מהווים חלק מנוף חיי.
אהבתי לבוא אל ביתם, לשיחה על כוס קפה על הא ועל דא ולהתעדכנות בקורות המשפחה.
לצערי, בשנים האחרונות האפשרות לשוחח עם אולגה הלכה והצטמצמה בעקבות מחלתה. מצבה זה לווה בכאב רב בקרב בני המשפחה והסביבה הקרובה. אם זאת איננו יכולים לדעת מה באמת היא חשה ואולי נתנחם בכך שבאופן אישי פנימי היא לא הרגישה סבל.
לפני ימים אחדים פגשתי בה ובחיים מטיילים לעת ערב, ניגשתי אליה לברכה לשלום – התחבקנו התנשקנו וברכנו זו את זו בהתרגשות רבה. ההתרגשות ניכרה בפניה גם ללא יכולתה לבטאה מלים.
נפרדנו לשלום וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.
משפחה יקרה
חיים, יאיר ובריגיטה, עודד ואנקה, דורון וציבי, הנכדים, פרידה הגיסה וילדיה.
לחיים במחיצתה של אולגה, היה טעם מיוחד.
כל אחד ואולגה שלו.
מנת האהבה, החום, והחן אותם העניקה בשפע לכולכם ולכל ידידיה נטמנה עמוק בלבו של כל אחד ותישאר אתכם לתמיד.
התקופה האחרונה בה לקתה במחלתה, תישכח בבוא זמן קצר ונשאר עם אולגה ודמותה משכבר הימים.
אולגה יקירתי, נוחי בשלום על משכבך.
מירי רצון
לפני כ - 16 שנים, התבקשתי לקרוא בלוויה של יוסף סבח ז"ל שיר. מבין השירים בהם עיינתי בחרתי את השיר של יהודה עמיחי "אדם בחייו". בשובי מהלוויה, נפגשתי עם אולגה על השביל מול ביתה והיא אמרה לי:
"מירי, תזכרי, את השיר הזה אני מבקשת גם בשבילי. אל תשכחי".
"לא אשכח" - הבטחתי לה וחייכנו זו לזו.
ולא ידעתי מתי יגיע הזמן שלה ואקיים הבטחתי זו.
אדם בחייו – יהודה עמיחי
אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו
זמן לכל.
ואין לו עת שתהיה לו עת
לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך.
אדם צריך לשנא ולאהב בבת אחת,
באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק
באותן ידים לזרוק אבנים
ובאותן ידים לאסוף אותן,
לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.
ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח
ולסדר ולבלבל ולאכל ולעכל
את מה שהסטוריה ארכה
עושה בשנים רבות מאד.
אדם בחייו אין לו זמן.
כשהוא מאבד הוא מחפש
כשהוא מוצא הוא שוכח,
כשהוא שוכח הוא אוהב
וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכוח.
ונפשו למודה,
ונפשו מקצועית מאד
רק גופו נשאר חובב
תמיד. מנסה וטועה
לא לומד ומתבלבל
שיכור ועיוור בתענוגיו ובמכאוביו.
מוֹת תאנים ימוּת בסתו
מצוּמק ומלא בעצמו ומתוק,
העלים מתייבשים על האדמה,
והענפים הערומים כבר מצביעים
אל המקום שבּוֹ זמן לכל.
דברי הספד / מירי רצון
חסר רכיב