חסר רכיב

אבולפיה סוזי (שושנה)

אבולפיה סוזי (שושנה)
-
1/12/1954-2/12/2001
מקום לידהבבואנוס איירס, ארגנטינה
מקום פטירהקיבוץ יקום


סוזי אבולפיא
לסוזי, דברים אחדים שעדין לא הספקתי לומר לך:
הכרנו לפני שנים רבות, בגיל ההתבגרות, ובגרנו יחד. הגעת לתנועה מסאן פרננדו, פרבר של בואנוס-איירס, שם נולדת וגדלת כילדה מוכשרת. עדנה מספרת כי אמרת לה פעם כי "כולם רצו ללמוד אתך למבחן כי כך היו בטוחים כי הם יצליחו".
…שקדנות, חריצות ורצון בלתי-נדלה לברר את סוד העניינים היו חלק בלתי נפרד ממך בכל חייך ולאורך השנים.
בתנועה ידענו מעט על מותה המוקדם של אמך, כשהיית בת 12. אז יצאנו יחד למחנות, כחניכים וכמדריכים, וישבנו על-יד מדורות, ארגנו מסיבות ופעילויות, ידענו להתווכח בעניינים פוליטיים פנימיים של ארגנטינה בשנות ה- 70 ולרקום חלומות נעורים של חיים משותפים בישראל ובקיבוץ.
באותם הימים הייתה לך נוכחות ייחודיות ומושכת, בלטת ביופייך…. וכבר אז היה קשה לעמוד מולך בוויכוחים… מין עקשנות שנשענה על בירור מעמיק של העניין.
עלינו לארץ והגענו ליקום בהפרשי זמן קצרים. מאז, הקמנו משפחות, נולדו לנו ילדים וכל אחד הצליח לגדול ולהתפתח. מרדכי, הדר, טליה ואורי הצטרפו זה אחר זה לעולמך ויחד הקמתם משפחה. בנית יחד עם מרדכי את משפחתכם היחידה וידעתם להיעזר זה לזה ברגעים הכי קשים של החיים. על-פי דרכך דרשת את הטוב וביקשת ליצור אווירה של תמיכה ושל עידוד לקראת מימוש שאיפות. הייתם יחד ברגעי שמחה ולמרות הקשיים ידעתם להיות אחד ליד השני ולהוות מקור לאהבה.
עבדנו יחד בשנים הראשונות של "גבעת הנעורים". את היית מחנכת של "זמיר-נחשול", לימדת ביולוגיה בבית הספר והקדשת את עצמך לחינוך הנערים בבית. יזמת את הנסיעה הראשונה של נערי הקיבוץ לנופים האפלים של פולין, מבצע שהגיע לסיומו בערב משותף שאת ארגנת עם הורים וילדים, בהנחיית דורון נשר.
אהבנו לשיר יחד, ומדי פעם היינו משלבים את הקולות שלנו לתוך מנגינות של אותם השירים ששרנו בנעורינו. כך עלינו על הבמה באחד מימי העצמאות, ושרנו יחד בספרדית ובעברית את מרצדס סוסה. לידך ובקולך הרגשתי את עוצמתך ואת נחישותך.
אהבת לטייל עם החברים בגבעות ולהתבונן בפרטי הטבע…להרים ולגעת…ולומר כי את אוהבת את האדמה הזאת ואת מחוברת אליה בכל רמ"ח אבריך. יחד עם מרדכי ואאידה ואחר כך עם הילדים הקטנים, יצאנו לחופשות משותפות…בכרמל, באשקלון, בחוף הבונים, בשפת הים שלנו, ידענו רגעים של בישולים משותפים, צחוקים ושיחות לתוך הלילה.
היו לך שאיפות ורצונות להגשמה… העצמאות, הכוח הפנימי, הדבקות והשכנוע הפנימי לאורך השנים עזרו לך להתקדם לעברן. הן הדריכו אותך יחד עם הרצון לברר ולחקור, לפרק מצבים לפרטי-פריטים ולהגיע להבנת מהויות… כל אלה הובילו אותך בדרכך האקדמית. אני זוכר את התלהבותך כאשר היית חוזרת מהמעבדה באוניברסיטה בשעות הלילה המאוחרות, ומספרת על כל מיני ניסויים שלא ניתן להפסיקם. רצית מאוד להמשיך לדוקטורט וכל התנאים היו לטובתך: אישה מוכשרת, נפש חוקרת ואמביציה בלתי רגילה להצליח.
אולם החיים, ויש מי שיאמר הגורל, טמנו לך מלכודת ממנה לא יצאת. מאז שנודע לך על מחלתך הכרזת מלחמת-חרמה נגדה. אז גייסת את כל הכוחות כדי להלחם ולהתגבר. מאבקך למען החיים הצמיח תקווה של שחרור ובמשך כל השנים ידעת תקופות של עליות ומורדות. יצרת את התנאים ואת הסביבה הפיזית והרגשית כדי לנצח. לא וויתרת… ידעת טוב יותר מהרופאים מה מצבך, למדת על כל טיפול ועל כל תרופה שיכולה להבריא אותך.
ונלחמת, נלחמת ללא הפוגה…
לפני ימים אחדים חגגת את יום הולדת ה- 47. ידעת כי מצבך הולך ומחמיר. לאאידה אמרת כי "אין לך יותר מה להציע ושאת כבר לא שולטת יותר במצב…שהכוח להילחם הולך ונעלם".
נוכחותך מקרינה לכל עבר ולסובבים אותך כעת.
החיוניות, הרצון לחיות, ההתבוננות והחשיבה שלך טבועים בנו כזיכרון תמידי.
נזכור אותך יפה, פורחת וייחודית.
יהיה זכרך ברוך !!
דברי הספד / גדי ראונר
לסוזי
סוזי, אני יודעת שאת כאן.
אמרת לי שכשארצה אותך – אעצום את העיניים ותופיעי. אז אני אעצום אותן המון, כדי להיות איתך כמה שיותר.
עוד מעט תמה הדרך שבצד הזה
ומתחיל הריחוף הנעים.
לא קלה הייתה הדרך, אך את נסכת בה חום, אחריות, אהבה, צדק וחיוכים.
הדר, טליה, אוריקוש ומרדכי שכה אהבת, הבית והקן שיצרתם, נשארים לך כאנדרטה.
בעלובי החיים בניו יורק, ישבנו יד ביד ובכינו. " האדג'יו" אמרת לי, "זו המוסיקה שצריכה ללוות אותנו בסוף."
החברות האינסופית שלנו, היכולת לתמוך בי בכל מצב ולקבל אותי תמיד, ללא תנאי. וכשהיו לך הערות – לא הסתרת.
סיבכתי אותך בפלונטר חיי ואת תמיד השכלת לפרום עבורי את הקשר ולשחרר אותי החוצה.
סוזי, על המקרר תולה הפתק ממך, בו כתבת שאנחנו אחיות. הרווחתי עוד אחות. כל כך מיוחדת.
רצית להכין לי קסטה כדי שאשמיע אותך לכשארצה. בלילה ההוא אמרת לי "ברחה המוזה, אנסה מחר", ומחר בא עוד יום של סבל.
דורית קלוסקי
סוזי יקרה
יום שטוף שמש ורק שמיך סוזי, קדרו, סגרו עלייך. את הולכת מאתנו ואתך יחד התכניות, החלומות...
עמדתי מאחורי יקירייך, מרדכי חובק את אורי לערות בו מכוחו, לבכות אתו יחד, הדרי מחובקת חזק, ללא הפרד עם טליה, עומדים ובוכים, ממאנים להשלים עם מה שקורה מול עיניהם, עינינו.
בזה אחר זה נשאו דברי פרידה חברים המומים וכואבים.
סוזי יקרה, יש דברים שרציתי ולא אמרתי לך ברגעים הקשים, וכן לא נפרדתי ממך עם סתימת הגולל על חייך הקצרים…
עצוב בלב להשלים עם העובדה. עם האבדה. בימים הקשים בהם כבר הכל היה ברור, לא מצאתי בתוכי את הכוח לראותך דועכת…
משהו בלבי רצה לשמר את דמותך כיפת- תואר, קלסתר פנייך מאירות, מפזרת חיוכים ברוחב לב, גם בשעה שישבת בחדר האוכל משוחחת שיחה ערה עם חברייך ליד השולחן, ורק הכובע החבוש לראשך מסגיר את המלחמה הקשה שאת נלחמת בה כל העת, באומץ ועד כלות הכוחות.
הייתה לך ילדות קשה, התייתמת בהיותך ילדה בת שתים עשרה. החיים לא פינקו אותך. אבל צעדת בבטחה, בדרך בה בחרת.
בבואך אלינו, ליקום, היית צעירה זקופת קומה, יפה, מסבירת פנים וחיוך מקסים שלא מש מפנייך הנעימים, את משדרת ביטחון, ונחושה בדעתך למצות את המיטב שבחיים עד תומם.
בהיותה מחנכת בחברת הנעורים, הזמינה אותי סוזי לספר על קורותיי בשואה, לקבוצת התלמידים לפני נסיעתם לביקור במחנות בפולין, זאת הייתה הקבוצה הראשונה מיקום שנסעה לפולין.
היה ערב מרגש. אט אט נכנסו הצעירים בשקט והצטרפו למעגל. סיננתי את דברי, שייראו פחות איומים, בכל זאת ראיתי פה ושם דמעה בעין.
עצב עמוק היה בפניה של סוזי... חשתי אותו ממש. אז נסללה הדרך לידידות בינינו.
עקבתי מקרוב אחרי התפתחותה שמחתי עמה בנישואים עם מרדכי, וידעתי שהיא בידיים טובות. נולדה הדרי ולשמחתה של סוזי כאימא לא היה גבול. אחר כך נולדו טליה ואורי, שהוסיפו שמחה עם הרחבת המשפחה. הילדים גדלו וסוזי עסוקה תמיד, עובדת ולומדת, ממלאה תפקידים שונים בקיבוץ, בנועם הליכותיה מוקפת חברים, לא מחסירה פעילות כלשהי, מצרפת את קולה הערב לשירת המקהלה, עושה את הכל עם כוונה ומוצאת תמיד מרץ וזמן לכול.
כשהמחלה החלה, הייתי באה לבקר בביתה, ישבתי לצדה בחדר קטן, שהמטה תפסה בו את כל המקום, אחרי שיחה על מצבה ועל הטיפולים, אמרתי לה שהבאתי סיפור שכתבתי, היא ביקשה לשמוע. אחר כך המשכתי וקראתי באוזניה מסיפורי הראשונים.
במבט לאחור אני מרגישה שסוזי, היתה זו שעודדה אותי להמשיך ולכתוב.
סוזי אהבה לשיר, והנעימה בקולה הערב את שירת המקהלה, בכל אירוע.
אפרד ממך בשיר המתנגן בי כאילו נוצר למענך:
"ואת יפה נשארת יפה- את עטופה באהבה לנצח
ואת שקטה נשארת שקטה – והחיים חולפים להם בפתח"…
ולמשפחה היקרה, למרדכי, להדרי טליה ואורי, אני מאחלת כוח לשוב ולזרום עם החיים, כי אתם הייתם היקרים ביותר לאימא, ואתם תשמרו את זכרה באהבה, ובגעגועים...
רחל ברנהיים
חסר רכיב