חסר רכיב

פוליטי יעקב

פוליטי יעקב
-
11/5/1936-20/4/2013
מקום פטירהקיבוץ יקום
בן/בת זוגמטילדה


יעקב פוליטי (פוצ'ו)
יעקב פוליטי (פוצ'ו) נולד ב 11 למאי 1936, במונטווידאו שבאורוגוואי להוריו: דיאנה ושבתאי.
פוצ'ו ומטילדה הגיעו ליקום בשנת 1978 עם בנותיהם רוסי ויעל וביקום נולדה להם איילת.
פוצ'ו שהכרנו ביקום היה איש אציל נפש, צנוע ושקט. אחדים אף ידעו שהיה איש חכם וידען גדול במתמטיקה, היסטוריה, חשבונאות, ופוליטיקה והיה שמאלן מובהק. היה אדם מסודר ומאורגן, ויחד עם זאת יזם וחידש בתוך מגוון התפקידים שמילא.
את יומו היה פו'צו מתחיל בשעת בוקר מוקדמת על כסאו הקבוע בחדר האוכל, עם כוס קפה וסיגריה. שם אפשר היה לפגוש אותו לשיחה קצרה של 'מה נשמע', ואפשר היה לשתוק איתו ביחד, מבלי לאלץ שיחה ולנסות לדחוף מילים בשביל למלא חלל כלשהו. השתיקה הנוכחת, כזו שאיננה מתנצלת או מביכה היתה בת לוויה שלו והיתה נעימה בכנותה. הוא היה קורא ספרים ועיתונים אובססיבי, בעיקר ביוגרפיות וספרי היסטוריה בתחומים שונים. ביקום מילא פוצ'ו סידרה של תפקידים שהוטלו עליו: הוא עבד במפעל: במחסן ואחר כך בחומר גלם, היה סדרן רכב, עבד באקונומיה, היה אחראי על נופש הגלגלים בוועדת חברים, וכן עסק בביטוחים. מעולם לא ביקש העברה ולא שיתף איש בשאיפותיו לקידום או שינוי. פוצ'ו לא הצטיין במרפקים מחודדים.
ומי שהכירוהו יותר מקרוב יודעים שהיה איש משפחה סמכותי אכפתי ומעורב. היה משקיע ועושה לביתו, נוכח מקדיש ותומך עבור מטילדה, בנותיו ונכדיו ללא גבול וללא לאות.
פוצ'ו היה צלם חובב שלמד והשתלם כל הזמן, הוא היה גם נגר חובב שבנה ויצר דברים בעץ. כך, מי פחות ומי יותר הכרנוהו ביקום.
אך פוצ'ו, מטילדה והבנות הגיעו ליקום כשהיה בן 42, גיל שבו לא קל להתחיל חיים חדשים, בישראל שהיתה חלום והפכה למציאות. שנות חייו עד עלייתו לארץ ישראל עברו עליו במונטווידאו שבאורוגוואי והן צבועות בצבעים שונים בתכלית. צבעים עזים ומשכנעים. הוא היה פעיל בלתי נלאה בתנועת הנוער הציוני. לפני מספר חודשים הוזמן ע"י הקהילה היהודית למונטווידאו לקבל אות כבוד על פעילותו זו.
בחרתי לאפשר לפוצ'ו לספר את סיפורו בעצמו כפי ששמעו ממנו בנותיו בהגיען למצוות. והרי הסיפור:
"נולדתי במונטווידאו שבאורוגוואי להורי דיאנה ושבתאי, שהגיעו לשם מטורקיה.
אני הייתי בנם הבכור ואחרי נולדו במשפחה עוד 4 ילדים. משפחתי היתה משפחה עובדת מהמעמד הבינוני – נמוך. הדבר הבולט ביותר שאני זוכר מהתקופה הזאת היה חופש התנועה שניתן לי, בעיר הבירה. לדוגמא, כבר בגיל ארבע הייתי נוסע לבד בתחבורה ציבורית, מקצה אחד של העיר לקצה השני. זה היה אפשרי בגלל שתי סיבות עקריות: א. הרמה התרבותית של העם, ב. האווירה השלווה הפרובינציאלית ששררה בעיר בימים ההם. את בית הספר התחלתי בגיל ארבע וחצי. מגן החובה ועד כתה ג' למדתי בבית ספר עממי ומכיתה ד' עד ו' בבית ספר פרטי. כך גם בתיכון. מגמת הלימודים שם היתה מקצועות כלכליים.
חוויה בולטת שזכורה לי מילדותי היא מאורע שקרה ביום האחרון של מלחמת העולם השניה. אורוגוואי היתה מדינה נאוטראלית במשך רוב שנות המלחמה, רק בשנתיים האחרונות היא הכריזה על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה. עמדתה הנאוטרלית גרמה לכך שלא מעט גרמנים הגיעו לשם והתבססו בכלכלה המקומית. היחס של העם אל הגרמנים היה קר ואפילו עוין ומתוח. עם סיום המלחמה יצאו המונים לרחובות לחגוג את הניצחון. היו ביניהם אנשים שהתפרעו ותקפו את חנויותיהם של הגרמנים, עד שהמשטרה נאלצה להתערב ופזרה את המפגינים בגז מדמיע.
באופן כללי אורוגוואי היתה תמיד מדינה ליברלית והיחסים בין המרכיבים השונים של האוכלוסייה היו תרבותיים וידידותיים. אפשר לומר שאנטישמיות כמעט ולא היתה קיימת. במשך כל שנות ילדותי כמעט ולא הרגשתי הבדל ביני ובין הילדים האחרים. למרות זאת אני זוכר היטב מה שקרה לי ב 17 למאי 1948 , יומיים אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. הקהילה היהודית ארגנה עצרת הזדהות עם מדינת ישראל. אלפי יהודים התאספו וביניהם גם משפחתי. בסוף העצרת חזרנו הביתה בחשמלית. אני עמדתי בחלקה האחורי, כשלפתע נעמד לידי אדם מבוגר וצעק: ”צריך להרוג את כל היהודים"!!. זה היה המפגש הראשון שלי עם האנטישמיות המקומית – הייתי אז בן 12.
למרות שבאורוגוואי היתה פעילות מאורגנת היטב של תנועות הנוער הציוניות, היהודים הספרדים, שאליהם השתייכה משפחתי, היו רחוקים מפעילות זו. לכן היה לי קשה ליצור קשר עם התנועות הציוניות.
המצב הגיע לידי כך שהתעוררו בקהילת היהודים הספרדים חששות מפני התבוללות. בשנת 1955 התכנסה קהילה זו והחליטה לארגן פעילויות במטרה לבלום סכנה זו. קרוב ל 20 צעירים ואני ביניהם, נענו להזדמנות זו. כך הקמנו את מועדון הנוער הציוני.
אולם הכוונות שלנו לא עלו בקנה אחד עם כוונותיהם של הורינו. אנו רצינו להקים חוג בעל אוריינטציה של עלייה לארץ ישראל. לכיוון זה התנגדו המבוגרים. מטרתם היתה לשלוח עזרה ותמיכה כספית לישראל אך להישאר באורוגוואי.
על רקע זה היו חילוקי דעות אידאולוגיים קשים ביותר. אנו נאבקנו ולא ויתרנו.
ב 1961 נשלחתי ע"י התנועה למכון למדריכי חוץ לארץ בירושלים. שם נקשרתי במיוחד למדריכים שהגיעו מטעם השומר הצעיר. כאן, למעשה התחיל שיתוף הפעולה בין תנועתנו לבין השומר הצעיר. כשחזרתי לאורוגוואי ב - 1962 המשכתי לעבוד בתנועה ואז גם ניתק הקשר בינינו לבין המועדון של היהודים הספרדים. אנו המשכנו לפעול כתנועה עצמאית. הפער בינינו לבין הקהילה היה כה גדול עד שהחלטנו להתמודד מולם על הנהגת הקהילה. לצורך זה הקמנו מעין מפלגה ציונית והתמודדנו בבחירות להנהלת הקהילה. תחילה לא הצלחנו לתפוס את ההנהגה אך כמה נציגים שלנו נכנסו להנהלת הקהילה ופעלו שם. לאחר שש שנים של מאבקים באופוזיציה הצלחנו לתפוס את ההנהגה בקהילה ואז נעשתה עבודתנו קלה ופורייה יותר.
בסך הכל בין השנים 1955 עד 1977 פעלתי במוסדות השונים של הקהילה הספרדית של היהודים במונטווידאו, של ההסתדרות הציונית ושל הארגון הספרדי העולמי. בשנת 1977 החלטתי עם משפחתי לעלות ארצה וב 27 לינואר 1978 הגענו לישראל, לקבוץ יקום.
עיקר העבודה בתקופת פעילותי באורוגוואי, היתה בהדרכה בתנועה ובהסברה במוסדות השונים. בתחום ההסברה ערכתי חוברות שונות של התנועה והקהילה, וכן תכנית רדיו שבועית. גם הוצאתי לאור שני ספרים: האחד "מבחר של שירים ספרדיים", והשני "מחקר על הפער העדתי בישראל”.
פוצ'ו - איש יקר – ישר דרך שקט, אציל נפש ורחב אופקים.
ציוני, נאמן לעצמו ומגובש בדעותיו. איש עבודה ומשפחה.
יהי זכרך ברוך
דברי הספד / גלי לירון
חסר רכיב