חסר רכיב

ורבין מירה

ורבין מירה
-
25/10/1919-20/4/2016
שם משפחה קודםשווצקי
מקום לידהווילנה - פולין
מקום פטירהקיבוץ יקום
בן/בת זוגמשה
בן זוגמשה ורבין


מירה ורבין ז"ל
פרטיזנית, לוחמת, שורדת, בת 96 שנים,
משקיפה בשקט על העולם, לעתים מדברת ובעיקר מתבוננת כמבטאת את דבריו של
אבא קובנר שכתב כך:
"מקשיב לדממה בחדריו,
יהודי, עד קצות
האצבעות,
אינו יכול בלי משמעות".

מירה בת חנה ומיכאל שווצקי נולדה בווילנה בשנת 1919 למשפחה עם שתי בנות מירה
ואחותה הצעירה, לובה. כולם ניספו.
מירה שרדה,
הקהילה היהודית בווילנה היתה מרכז רוחני של יהדות מזרח אירופה –בעולם היהודי נודעה וילנה כ"ירושלים דליטא". כאן גדלה מירה.
כנערה צעירה הצטרפה לתנועת השומר הצעיר שהיתה כל עולמה החברתי והרוחני. לאחר חג הפסח
ב 1939 יצאה עם חברי הקבוצה יצחק רוגלין, מאיר מאלי, פישל, ליבקה דיסטל ,
להכשרה בעיר, chenstehanov בקרבת הגבול הגרמני.
באחד בספטמבר באותה שנה, עם פרוץ המלחמה שהו מירה והחברים בהכשרה . "בלילה העירו אותנו המוני איכרים נמלטים בצעקות "הגרמנים באים". זה היה הרגע שבו כל עולמי התהפך. אחרי שלושה שבועות של נדודים הצלחתי לחזור לביתי בווילנה". קבוץ משמר להם היו שייכים מנה אז 60 אנשים. 12 מהם בלבד שרדו את המלחמה.
מאיר מאלי מספר שבמהלך חדשים אחדים כשהתחילו להתקבץ מחדש בווילנה, יצרו את מה שכונה "ריכוז ווילנה" . ריכוז ווילנה הפך להיות משמעותי ביותר בהתקוממות היהודים נגד הגרמנים. וראשי היישוב מהארץ הגיעו לשם.
זה היה בסוף 1939.
החברים היו פזורים בדירות שונות הרוסות ברחבי העיר וכתובתה של מירה או כפי שהם קראו לה "שווצקה מירה" היתה המען למכתבי קשר עם המשפחות שלנו החברים. כך יכולנו ליצור קשר של חיים עם המשפחות ולהתחיל לספר לעולם את אשר קורה. מירה הייתה עוברת בין הדירות השונות ומוסרת לנו את המכתבים שהתקבלו.
לאחר סיום המלחמה השתייכה לקבוצת הנוקמים יחד עם ליבקה מקבוצת הוילנאים ,ואיציק רון שהיה בבריגדה....
על מלוא תלאות חייה בעת המלחמה סיפרה בקיבוץ בערב השואה לפני שנתיים ונחשפה במלוא גבורתה.
לארץ הגיעה באניית מעפילים ביום השבת השחורה. מנמל חיפה יצאו לקיבוץ עין החורש. שם זכו לקבלת פנים חמה במיוחד בראשותו של ידידיה ויתקה ואבא קובנר במהלך הזמן חברי הקבוצה התחילו להתפזר ואז מירה ביחד עם ליבקה דיסטל החליטו לעבור ליקום ולהצטרף לקבוצת וילנאים שהיו בקיבוץ צבי לאור , דבורה קליינברגר ועוד.
הקיבוץ שכן אז בחדרה בהתארגנות לקראת הקמת ישוב קבע, שם הכירה את משה ורבין. הם נישאו במועד מיוחד, כ"ט בנובמבר 1947 –שהיה יום הכרת העולם במדינה ליהודים. כמה סמלי ..
משה ומירה הקימו משפחה וילדו את צילה ומיכאל, זכו ל 8 נכדים ו 2 נינים.
בקיבוץ, עבדה כמבשלת במטבח הישן יחד עם רוחה. ואחר כך במטבח החדש באפיית עוגות. נהנינו מאד ממתיקות העוגות. אחר כך היתה "קומונרית ילדים" מושג מהקיבוץ הישן- מחסן הבגדים לילדי הקיבוץ.
בשנים בהן עבדה בחינוך בגיל הרך גם בני גלעד זכה להיות מטופל על ידה. זכורים לי מאותה תקופה כמה אירועים, האחד כשתרגלנו אזעקה וכניסה למקלטים היתה אוספת את הילדים במהירות הבזק כאחוזת תזזית. הרגשתי את החרדה העמוקה בה היא נתקפה וגערה בי שאינני רצה מספיק מהר למקלט. פעמים רבות אני נזכרת בכך וחושבת על עוצמת הפחד והחרדה שהזכירו לה קולות האזעקות וכמובן כניסה למקלטים בעת הצורך. נדמה לי שאז בגילי הצעיר הבנתי אך לא יכולתי לרדת לעומק החרדה .
זיכרון נוסף שעולה בי הוא החום המיוחד אותו העניקה לילד חדש ולאימו (נועם וגלי לירון) שבאו אלינו מקיבוץ אחר, מתוך שזכרה היטב את הקושי שכרוך בלהגיע למקום חדש בלתי מוכר. ובכלל ידעה להקשיב ולכבד ילד במצוקתו.
בהמשך השנים עבדה בקומונה של החברים עד הפנסיה.
בשנים האחרונות התגוררה בבית אשל וזכתה שם לטיפול מסור ולכבוד.
לעתים כשמאמץ החיים היה קשה לה היתה אומרת לי "די מספיק לי, כמה צריך עוד לחיות", "אבל מירה", אמרתי לה, " יש עדיין מי שאת משמעותית מאד עבורם, נכדייך למשל" היתה נושמת נשימה עמוקה ואומרת "נכון, את צודקת" מחייכת בעיניה הטובות וממשיכה בשקט הלאה.
לכם,
צילה ומיכאל לנכדים הרבים ולנינים
זכיתם באם סבתא שחיה בשלמות ובכבוד את חייה,
ובכך תנוחמו.
מירה יקרה,
פנייך ניבטות אלי כשאת מתבוננת, לא מתלוננת, ממעטת בדבריך, וכשאומרת מילותיך ברורות.
"אולי יש לאי-דבור, גם משמעות מעבר לגשמי, שהוא לא כל הקיים"
כדבריו של ידידך אבא קובנר.
היי שלום ונוחי בשלום על משכבך
דברי הספד / מירי רצון
חסר רכיב