חסר רכיב

שמואלי עדה (אינקה)

שמואלי עדה (אינקה)
-
5/5/1928-3/4/1986
מקום לידהפולין
מקום פטירהקיבוץ יקום
בן/בת זוגמשה
בן זוגמשה שמואלי


אינקה שמואלי (עדה)
אינקה נולדה ב 5 למאי 1928 בעיר קרקוב שבפולין, בתם הבכורה של הלנה ויוסף ויסברג ואחות לאילונה.
המשפחה עברה לגור בעיר סקוצו'וב בסילזיה עקב עבודת האבא כרופא שיניים.
בשנת 1939 עם פלישת הגרמנים לפולין ברחה המשפחה לחלק המזרחי של פולין לעיר קובל שהיתה בשליטת הצבא האדום. בשנת 1940 עברה אינקה ללנינגרד עם אחותה, שם שהתה במהלך המצור הגרמני על העיר. לאחר המצור הצליחה להתאחד עם אימא ואביה. המשפחה עברה את המלחמה בקזחסטן שם היה אביה רופא שיניים בצבא האדום.
בשנת 1944 כאשר שוחררה חלק מרוסיה מהכיבוש הגרמני עברה המשפחה לאוקראינה. האב המשיך לעבוד כרופא שיניים בצבא האדום ואינקה למדה בבתי ספר מקומיים. בשנת 1945 בגמר המלחמה המשפחה חזרה לפולין והתמקמה בעיר ביטום , שם סיימה אינקה בשנת 1948 את לימודי בית הספר התיכון. בשנים אלה אינקה הצטרפה לתנועת הנוער גורדוניה ועם סיום הלימודים עלתה ארצה באוניה "סנטוב".
עם עלייתה של אינקה לישראל היא גויסה לצה"ל לחיל הרפואה, במסגרת הצבא התקבלה אינקה לקורס האחיות הראשון שנפתח בבית חולים תל השומר. אינקה סיימה את הלימודים בשנת 1952 כאחות מוסמכת בדרגת סגן משנה והחלה את עבודתה כאחות בתל השומר.
אביה של אינקה שעלה לארץ שנה אחריה עבד כרופא שיניים במספר קיבוצים ברחבי הארץ , ביניהם קיבוץ יקום וקיבוץ בית קמה.
בשנת 1952 במהלך חג הפסח שבו התארחה משפחתה של אינקה בקיבוץ בית קמה פגשה אינקה את משה . הם התחתנו ועברו לגור בכפר אז"ר אצל משפחת אוליצקי שם נולד בשנת 1953 גיורא בנה הבכור.
משה עבד כמפעיל טרקטור שופל בבנית הכביש לסדום וחזר הביתה רק בסופי שבוע, אינקה המשיכה בעבודתה כאחות ובגיורא טיפלה הסבתה אוליצקי.
בשנת 1954 הצטרפו לקיבוץ יקום שם נולד בנם השני ערן בשנת 1955.
אינקה עבדה בתחילת שהותה בקיבוץ כאחות במעברת פרדסיה ובהמשך התחילה לעבוד כאחות בקיבוץ, עבודה אותה המשיכה לכול אורך חייה.
אינקה נפטרה בשנת 1986 ממחלה קשה.
דברים שאני זוכר מאימא
אמא הגיעה לקיבוץ כפשרה עקב רצונו העז של אבא וזאת למרות שלא התחברה לדרך החיים בקיבוץ. היא גם לא הייתה מוכנה ללכת בתלם האידאולוגי של הקיבוץ ולאורך כל ימיי הצעירים אני זוכר את הוויכוחים המרים שלה עם אבא על רוסיה, סטאלין ושאר ירקות. היא גם היחידה שעמדה על כך שתקבל את עיתון "דבר" בקיבוץ כשכל החברים בו קראו את "על המשמר".
יחד עם זאת הייתה מחוברת מאוד לחיי הקיבוץ וראתה בעבודתה כאחות ייעוד ושליחות. אני זוכר שלאורך שנים הייתה האחות היחידה בקיבוץ ובעבודתה עם דוקטור קראוס , היא שימשה כותל וכתף תומכת להרבה חברים בכל תחומי החיים. אין ספור פעמים "סולקתי" מהבית כשהגיעו חברים לשיחות נפש איתה. אימא הייתה אישה חכמה ובעלת דעות מוצקות כמעט בכול תחום. תענוג היה להתייעץ אייתה גם בגיל מבוגר. אימא נתנה לי חופש רב וסמכה על שיקול דעתי כמעט לאורך כל חיי, אבל אני זוכר שכאשר רצינו בכיתה י' לערוך מסע אופניים מירושלים לעין גדי אימא התנגדה לזה בחריפות עקב הסיכון שראתה בנסיעה עם אופניים בכביש. כאשר לא הצליחה לשכנע אותי לוותר על הרעיון היא יצרה בקרב גורמי החינוך בהלה חדשה בדמות מגפה של שושנת יריחו באזור וגרמה לביטולו של הטיול.
בשנת 67 זכו הורי בהגרלה לטיול בחו"ל מטעם הקיבוץ. אני זוכר את ההכנות הרבות, התכנון המפורט והרצון לפגוש את כל המתנדבים שהם אירחו בקיבוץ בכל יום שישי אחר הצהריים, אירוח שהם ראו בו שליחות ציונית.
אבל החלום חייה היה לטייל ולעבור בדרך המשי , שנים דברה על כך אבל חייה נגדעו לפני שהספיקה לממש את החלום.
אמא סבלה במשך שנים מבעיות רפואיות והתאשפזה בבתי חולים פעמים רבות. אבא תמך בה לאורך כל הדרך וטיפל בה במסירות אין קץ. אני זוכר אותו הולך כל יום חמישי בערב לנקות ולשטוף את המרפאה בכדי להקל עליה.
הייתה ביניהם אהבה גדולה שנגדעה בטרם עת.
רשם ערן
חסר רכיב