חסר רכיב

שמואלי משה

שמואלי משה
-
14/9/1917-19/12/1999
שם משפחה קודםצוקר
מקום לידהפולין
מקום פטירהקיבוץ יקום
בן/בת זוגאינקה
בן זוגאינקה שמואלי


משה שמואלי (צוקר)
אבא שלנו, משה נולד בעיר קרקוב בפולין בשנת 1917, בנם הבכור של רודה צוקר ושמואל אלפרד.
אח למנדל נפתלי וציפורה כולם נספו בשואה.
בשנת 1939 כשהיה בן 21, עם פלישת הגרמנים לפולין עזב משה את העיר והמשפחה וברח לרוסיה.
עד שנת 1941 שהה באזור העיר לובלין ועבד בסלילת כבישים והיה בקשר רציף עם משפחתו.
עם פרוץ המלחמה החל לעבוד בבניית שדות תעופה זמניים עבור הצבא הרוסי. עם נסיגת הרוסים
משה נסוג איתם, הוא נפל בשבי הגרמנים כאשר הוא גורר תותח רוסי עם הטרקטור שלו.
משה סווג עי הגרמנים ששבו אותו כחייל רוסי ולא כיהודי. בשלב ראשון עבד בשדות הסלק ליד העיר בלבוב. בהמשך צרפו אותו לקבוצה שהתקדמה עם הצבא הגרמני ועבדה בתיקון ושיפוץ כלי רכב רוסיים שנפלו שלל בידי הגרמנים. תקופה זו הייתה טובה יחסית כי ברכבים שבהם טיפלו מצאו הרבה אוכל וציוד שימושי. מקרה שחרוט היטב בזיכרונו, תפס אותו קצין רוסי לוקח כפפות פרווה מרכב שלל. הקצין לקח אותו ליער וציווה עליו לחפור לעצמו קבר. לאחר שהוא נשכב בקבר הקצין התחרט והשאיר אותו בחיים.
משה התקדם כשבוי עם הצבא הגרמני עד הים האזובי שבאוקראינה . כאשר נבלמה התקדמות הצבא הגרמני והם התחילו לסגת מערבה, ברח משה וחבר לכוחות הצבא האדום. מכיוון שנפל בשבי הגרמנים דבר שנחשב לבגידה, צורף משה לחיל החפרים בצבא האדום. באחד הקרבות נפצע ברגלו ופונה לבית חולים בעורף.
את שארית המלחמה סיים משה כעובד במכרות פחם. לקראת סוף המלחמה הגיע למכרה פליט שסיפר למשה שהגרמנים חיסלו את כל היהודים באירופה. זו הפעם הראשונה שהוא שמע על השואה שהתחוללה ביבשת.
בתום המלחמה חזר משה לפולין והחל בחיפוש שרידים ממשפחתו. משיחות עם שכנים התברר לו שכל משפחתו עברה בשנת 1940 לעירה פלצנוב שבה נולדה אמו מתוך כוונה להסתתר מהגרמנים. אך הגרמנים הגיעו גם לשם וב 1942 הועברו כל יהודי העיירה להשמדה במחנה BELZC . מתוך 800 היהודים בעיירה שרדו רק 38. אחותו ציפורה קפצה מהרכבת והגיע לקרקוב שם הסתתרה תקופה קצרה, בהמשך ברחה ליערות ושם כנראה נהרגה.
משה הצטרף למחנה ההכשרה של השומר הצעיר בקרקוב שעסק בקליטת יהודים ששרדו באירופה והעברתם לארץ ישראל. בהמשך הצטרף לארגון הבריחה ( ארגון חצי צבאי שהופעל ע"י נציגי ההגנה והסוכנות). במשך שנה העביר קבוצות של יהודים דרך הרי האלפים בדרכם לאיטליה. לאחר שרות של שנה בארגון הבריחה הותר למשה להצטרף לקיבוצו ולעלות לארץ. הוא חצה בפעם האחרונה את האלפים בדרכו לאיטליה והצטרף לאנית המעפילים "מולדת" בדרכו לארץ ישראל. האוניה הגיע עד חופי תל אביב אבל שם הבריטים השתלטו על האוניה ומשה הועבר למחנה העצורים בקפריסין. במחנה הוא הצטרף לגרעין הונגרי של השומר הצעיר שהתעתד להקים קיבוץ בארץ. במחנה משה עסק בעיקר בהדרכת כושר קרבי במסגרת ההגנה. הקבוצה שוחררה מהמחנה בשנת 1949 לאחר גמר מלחמת העצמאות ועלתה לארץ.
עם הגעתו לארץ הגרעין שאלו השתייך הקים את קיבוץ בית קמה בצפון הנגב. משה עבד בעיקר במחצבה של הקיבוץ. בשנת 1952 במהלך חג הפסח פגש משה את אינקה (עדה) שהייתה בתו של רופא השיניים של הקיבוץ. הם התחתנו ועברו לגור בכפר אז"ר אצל משפחת אוליצקי שם נולד בשנת 1953 גיורא בנם הבכור.
משה עבד כמפעיל טרקטור שופל בבניית הכביש לסדום וחזר הביתה רק בסופי שבוע. אינקה המשיכה בעבודתה כאחות ובגיורא טיפלה הסבתה אוליצקי.
בשנת 1954 הצטרפו לקיבוץ יקום שם נולד בנם השני ערן בשנת 1955.
משה התחיל את עבודתו בקיבוץ בפרדס ובלול, בהמשך עבר לעבוד ברפת שם התמקצע בעיקר בתחום הגידול העגלים וטילוף הפרות.
משה עבד ברפת יותר מ 40 שנה ונפטר בשנת 1999 בגיל 83.
דברים שאני זוכר מאבא
אבא היה אדם גדול עם טוב לב שלא ידע גבולות .
הוא היה קומוניסט בכל נפשו והווייתו במובן הטוב של המילה. הוא האמין בצדק ושיוון ,הסתפק במועט וחי את חיי הקיבוץ באמונה שלמה.
הוא היה גאה מאוד בקיבוץ וביצירה הקיבוצית ודאג להציג אותה ולהגן אליה בפני כל פורום של אורחים קרובי משפחה או חברים. כמה היה גאה בחגי הקיבוץ בהם ביקש להזמין אליהם את כל מכריו בכדי להתגאות בקיבוץ.
אבא לא אהב לדבר על הגולה ועל המלחמה והעדיף תמיד לדבר על הקיבוץ ובניין הארץ. הוא מאוד התגאה בסלילת הכביש לסדום ובעבודתו ברפת . הוא לא היה מוכן לשמוע על נסיעת שורשים לפולין אותה הגדיר כבית קברות עבורו.
אבא היה איש טוב ששאף לעזור לכולם עד כדי מבוכה לפעמים כאשר היה מתעקש להגיש עזרה לאנשים שלא רצו בכך.
הוא היה איש עבודה וראה בה ייעוד. הוא דאג לחנך אותנו גם כן לעבודה. אני זוכר את ימי שישי בלילה כאשר היה לוקח אותי לחליבות לילה ברפת, רק שנינו לאורך הלילה.
לאבא היה גן ענק ובוסתן מאחורי הבית. הוא היה מטפל בו שעות. תחביב נוסף היה ייצור יין מהרימונים בגינה. את בקבוקי היין היה נוהג לחלק בגאווה לאורחים ולחברים.
אבי החדיר בנו גם את אהבת הטיולים הטבע. אני זוכר את הטיולים הארוכים בשבתות בהם הלכנו לאורך חוף הים עד אפולוניה או מזרחה עד אילנות. היינו יוצאים בבוקר וחוזרים בשעות הערב.
אבא היה איש משפחה שטיפל בנו ובאימא ללא לאות. הוא אהב את אמא וקשה היה לו להתאושש אחרי לכתה.

רשם ערן
חסר רכיב