חסר רכיב

שגיב בתיה

שגיב בתיה
-
2/8/1928-13/1/2015
שם משפחה קודםדה יונג
מקום לידההולנד
מקום פטירהקיבוץ יקום
בן/בת זוגשאול
בן זוגשאול שגיב


בתיה שגיב ז"ל
ביום רביעי שעבר, כשעה טרם שקעה לעולם אחר שוחחתי עם בתיה בטלפון. היא סיפרה לי שהחליטה להמשיך בשגרת חייה לאחר מותו של שאול, היא יוצאת מהבית, מתעמלת, שוחה, הולכת לבית שורשים וממשיכה לבקר את ידידיה, כרגיל. הילדים באים לבקר אותה הרבה והיא מרגישה בטוב.
כך כאשה דעתנית, היודעת להגדיר מטרות בפני עצמה ואף לבצע בנחישות ניהלה בתיה את חייה בתוך המערכת החברתית קיבוצית שלנו. התנהלות זו אפיינה אותה בכל חייה. החלטות ערכיות וביצוען בהתמדה ועד הסוף.
בעבר הרחוק כאשר רצתה להתגייס לפלמ"ח וועדת הגיוס של הקיבוץ לא אישרה, כי עבדה בדילול גזר בגן הירק, אמרה: "דילול גזר זה אמנם דבר מאד חשוב, אבל בשבילי זה לא מספיק! החלטתי שאני מתגייסת!" הלכה בעצמה והתגייסה. ושם דרשה להיות בתפקיד קרבי והיתה קשרית בגדוד שלחם בכפר עציון, במשלטים, וליווה שיירות לירושלים. ולאחר מכן למדה נהיגה במשאית.
ובמבט לאחור הוסיפה ואמרה: "עכשיו?! אני אומרת לעצמי אילו לא הייתי מתגייסת הרי היו מנצחים את המלחמה גם בלעדי, אבל לי עצמי היתה הרגשה שתרמתי משהו, שהייתי חלק ממשהו גדול שנבנה כאן.
" אני חושבת שאולי גם חלק גדול מהרצון שלי להתגייס נבע מכך שלא רציתי להיות "גלותית", הרגשתי את עצמי כל כך "גלותית". בגיוס שלי לפלמ"ח אמרתי לעצמי – הנה עכשיו אני יוצאת מהגלות. יכול להיות שהגלותיות נקשרה אצלי גם לחוסר האונים ולהעדר כוח המגן ליהודים והגיוס לפלמ"ח היה ההיפוך של כל מה שהגלותיות ייצגה עבורי".
מפעל מיוחד אותו הקימה בקיבוץ וניהלה מאז שנת 1983 – מועדון לחבר למפגש יומיומי ושבועי על כוס קפה ועיתונות שכלל בהמשך את מועדון 50+ לוותיקי הקיבוץ שהפכו בינתיים ל 80 ו 90 + +.....
וכך סיפרה ל"בבית": "כמנהלת המועדון ותיקים מתפקידי היה ליצר פעילות תרבותית שתהיה מעניינת ומועילה ,לצורך כך הבאתי מרצים מתחומים שונים כאשר רובם מהקיבוץ. היה לי חשוב שיגיעו בעלי תפקידים לספר לחברים על מה שקורה בקיבוץ. ארגנתי טיולים בעזרתו של ברוך אוסטרוב ועוד אנשים. כמובן צריך לדאוג שהמרצה יגיע ואם הוא לא מהקיבוץ צריך לדאוג לו להסעה. בנוסף ארגנתי ימי הולדת מיוחדים להולדת נכדים ונינים. כעת לאחר 32 שנים קצת התעייפתי והחלטתי לסיים"
משתתפי המועדון ציינו תמיד בפני שאול בהנאה את האופן המעניין והמכובד בו הציגה בתיה את המרצה ואת נושא ההרצאה.
בתיה נולדה בשנת 1928 באמסטרדם, הולנד במשפחה מסורתית. הוריה סופיה ושמעון דה יונג קראו לה ברטה בלידתה. אביה היה מנהל בי"ס יהודי ואמה גידלה את ילדי המשפחה בתיה ושלושת אחיה, כפי היה מקובל באותם זמנים.
בזמן מלחמת העולם בהיותה נערה צעירה נשלחה עם כל המשפחה למחנה המעבר וסטרבורג בהולנד ומשם לברגן בלזן. המשפחה שזכתה להימנות בין חילופי שבויים עם הטמפלרים, הגיעה לארץ לאחר מסע מפרך ברכבת בכל אירופה עד לבנון. משם למחנה העולים בעתלית. משם עברה המשפחה להתגורר בבת ים. בתיה שהיתה בת 16 בלבד, נשלחה ללמוד במקווה ישראל וצורפה לקבוצת ילדים ניצולי שואה שנקראו כקבוצה "ילדי טהראן" שאיבדו את כל משפחתם. היו לה זיכרונות מאד קשים מהפנימייה כי הרגישה קנאה רבה מצד הילדים האחרים בגלל שהיתה הילדה היחידה שכל משפחה ניצלה והגיעה לארץ. כך שאת חוויית הקליטה בארץ זכרה כסבל רב.
ליקום הגיעה בתיה בעקבות הכרותה עם שאול, שבא לבקר חבר בקיבוץ חוליות ובתיה ביקרה באותה עת את אחיה שהיה גם הוא בחוליות, וכל השאר היסטוריה כפי שנהוג לומר.
ב 1953 נישאו בתיה ושאול וכעבור שנה נולדה ביתם הבכורה מרב ואחר כך בהמשך השנים נולדו אלדד ויוחאי שצרפו למשפחה את בני ובנות זוגם ואף 7 נכדים.
בתחילת תקופת חייה בקיבוץ עבדה בגן הירק, עד שהתגייסה לפלמ"ח, כפי שספרנו קודם. בשנים שלאחר מכן היתה לולנית, מטפלת בנעורים ועוד. הילדים נהגו קרוא לה "מטפלת גזעית" כי היתה יוצאת איתם לכל הטיולים והתמודדה עם מסלולי הליכה שהיו קשים אף לנערים.
כמה שנים היתה פעילה במחלקת הקליטה של הקיבוץ הארצי וסייעה לעולים חדשים בדרכם הראשונית בארץ.
תפקידה זה היה אופייני לה כפי שכל השנים היתה משקיעה מזמנה ברגישות רבה לביקורי חולים, לליווי חברים לבדיקות רפואיות, ולסיוע לאנשים בעת מצוקה, במחלתם או אם נשארו לבדם. בשנים בהן היה נהוג לקיים משמרות לילה ליד חברים שהיו מאושפזים בבית חולים, בתיה היתה בין החברות שנתנו יד לכך. גם דיירי בית יוליאנה, בית אבות לעולי הולנד בהרצליה, זכו לביקורים שבועיים שלה, במשך שנים ארוכות.
כל יום בשעות אחרי הצהריים אפשר היה לראות את בתיה פוסעת בדרכה לביקורי חולים וידידים בבתיהם או בבית אשל, יושבת שעה קלה, משוחחת ומביאה משב רוח רענן מהחיים שמחוץ לבית החולה.
חברות נאמנה במיוחד היתה לה עצמה וגם ביחד עם שאול לחברי הקבוצה ההולנדית.
ילדים ונערים רבים זכו להיות מאומצים בביתם של בתיה ושאול במהלך השנים. גם יובל ועידו שני בניה של אחותה עדה שנהרגה בתאונה, אומצו במשפחה והפכו להיות כאחים לכל דבר.
בצד סדר חיים קבוע היתה בה סקרנות ופתיחות להרחבת אופקים והערכה לחידושים שונים שהתרחשו בעולם.
עד ימי חייה האחרונים בגיל 86, ניהלה אורח חיים ספורטיבי פעיל - השתתפה בקבוצת התעמלות קבועה, שחיה יומיומית בקיץ בבריכת השחייה בקיבוץ, ובחורף נהגה לנסוע לשחות במכון וינגייט או בבריכות אחרות.
מרב, אלדד ויוחאי, משפחה יקרה,
קשה למצוא מילות נחמה לאמכם שהלכה לעולמה זמן כה קצר לאחר מות אביכם וכעת ביתם ביתכם מיותם.
בידיעה שזכיתם לבית חם וערכי ולהורים שותפי דרך
תנוחמו
היי שלום בתיה
ונוחי בשלווה ובשלום על משכבך
דברי הספד / מירי רצון
חסר רכיב